בוקר יום ד' 4.9.85, הטלפון מצלצל ב-08.30 בבוקר, ואתה הלא יודע שבבוקר אני לא כל כך עירנית (דנה סיפרה לי אתמול שאמרת לה לא-פעם, כשהיתה באה לקחת אותך בבוקר לבסיס; "אל תחשבי שאמא שלי לא נחמדה, פשוט בבוקר היא לא בהכרה"). מעבר לקו אומר לי בחור: "מדבר טל, אני חבר של איתי, אני מאוד מצטער על מה שקרה..." אני שואלת, ממש בשקט: מה קרה? הוא טורק את הטלפון. אני מרגישה אי-נוחות, אבל כרגיל במצבים כאלה אני נהיית כמעט אפאטית (מין "הסטריה שקטה") וחושבת: אם קרה משהו רציני לא ייתכן שטל ידע זאת לפני. אני מטלפנת לקצין העיר אומרים לי: שבי בבית - תחכי. כל הזמן יש לי תחושת מועקה, אני חסרת סבלנות. המחשבות עוברות בראש: אני יודעת שאתה באילת במלון "הסלע האדום" ובמשך היום אתם פועלים בשטחי ניסוי במקום שבו היית שבועיים לפני כן. אני נזכרת בשבת האחרונה, שבה היית בבית (לפני ארבעה ימים), חיכית בקוצר רוח כדי לדעת אם אכן אתה יוצא לשם. התלהבת כשהתשובה היתה חיובית. אולי בגלל התפקיד?! אולי בגלל "הסלע האדום"?! או שניהם?! אותו לילה בילית באינטנסיביות. באחרונה היית מבלה בקצב מדהים, כאילו חיית בתחושת זמן שאוזל.
אני מטלפנת לדורון והחלטנו לנסוע ליחידה שלך. כל הדרך אני אומרת לדורון: איתי בוודאי נפצע קצת ואני מוכרחה להיות שם כדי לראות שיטפלו בו כמו שצריך (כמו שחרדתי לך כל השנים, דווקא כעת לא חשבתי על רע, ובודאי לא על הגרוע ביותר). אנחנו פונים לש.ג. ושואלים על היחידה שלך, ובדיוק עובר טנדר צבאי מתברר שהוא מהיחידה. דורון פונה אליו בשאלה: אתה מכיר את איתי? ואני מוסיפה: אני אמא שלו! עד יום אחרון לא אשכח את הבעת פניו, ואיך הוא יצא מהאוטו, נעמד לידו אמר את המשפט שחוזר ומהדהד באזני מידי יום (אולי כדי לאמת, לאמת, לאמת - את הבלתי נתפס!) "מצטער להגיד לך, הבן שלך נהרג..." אני אומרת לדורון: "בוא הביתה ולא נספר, כי הרי אף אחד לא אמר לנו את זה באופן רשמי" (איזו הכחשה!).
אנחנו נוסעים לסבא. אתה הרי יודע איך סבא נראה כשהוא מודאג ועצוב, אני אומרת לו: סבא, איתי איננו! והוא לא תופס את המילים, שלא לדבר על התוכן.
נוסעים הביתה (מאוחר יותר נודע לי שהבחור שבישר לנו הגיע בהיסטריה ליחידה וסיפר שפגש אותנו בשער, הם טלפנו לקצינת העיר נתניה). כעבור חצי שעה נפתחה הדלת, נכנסה קצינת העיר עם רופא. אמרתי לה בפשטות: אני כבר יודעת, חיכיתי לך שנתיים!
אחרי שבועות אני נזכרת שביום רביעי בבוקר חשבתי: מדוע הבן שלי לא מטלפן? ואתה כבר לא היית בין החיים.
באותו בוקר, יום ד', ישבתי עם חברה ועל מה נסבה השיחה? על הילדים. היא מזכירה לי כעת שאני אמרתי לה: תראי כמה טוב יש לי שני בנים מקסימים, אחד מימין ואחד משמאל, ומי צריך יותר בחיים?!
ואתה, איתי שלי, כבר לא היית אתנו כשאני עדיין חייתי בתחושה שהכל כשורה.