בתום השלושים אנו עולים שוב לבית-הקברות. זוכר את השמלה הלבנה שקניתי לאחרונה? תמיד היית אומר משהו על הלבוש או התסרוקת. לפעמים הייתי מתייעצת אתך ובדרך כלל היית "מאשר". אני רואה אותך כמו אז, כשלבשתי את השמלה, מסתכל עלי בזווית העין ובחיוך (כתמיד) ואומר: אמא זה חדש? ממש יפה! בייחוד החגורה... זה מה שלבשתי כשעליתי עם המשפחה וחברים לראות שכתוב שחור על גבי לבן: "סגן איתי איל בן 20 - בן משה ויעל... נולד ברמות-השבים נפל במילוי תפקידו..." איך אפשר לשאת את זה?! לראות את זה כתוב וחתום.
איך אפשר להמנע מסיוטי המחשבה על מה שמונח שם בתוך הארון?!
בכניסה לבית-העם ברמות-השבים ולבית-הספר שבו למדת כשהיית קטן ועדין, על לוח הזכרון, מול נוף ילדותך שכה אהבת, חקקו את שמך באבן. אני זוכרת בדיוק את המקום שבו עמדת בערב הזכרון האחרון, ואני כתמיד הייתי כה גאה בך. קשה לי לתאר לעצמי שהשנה אני אעמוד באותו מקום ומולי שמך באותיות ברזל שחורות על האבן: איתי איל - נפל בבקעת סיירים.
בשלושים התקיים בבית-העם ערב זכרון. לא היה אפשר לדכא את הצורך של האנשים לבטא את עצמת הרגשות, קראו חלק מהחומר שהתאסף בביתנו מאז הלכת. כ-500 איש הצטופפו שם וצבאו על הפתחים. הערב כולו זה היית אתה: פשטות, לא שמץ של הגזמה, חום ואהבה אין קץ.
תמונה ענקית שלך על רקע שחור, נר ענק בתוך כלי נחושת וזר של חמניות.
ושם כל האנשים שאהבת ושאהבו אותך (כה רבים) כתבו, נגנו, שתקו ובכו.