סגן איתי איל ז"ל

קשה לי לספר לך איך כל אחד מהמשפחה הקרובה מגיב. הדבר מורכב מאוד וקשה למדוד, כי הרי אין לנו "מד סבל" או "מד אבל".
נכון שזה עוזר מאוד, בייחוד בשבועות הראשונים, כשיש משפחה קרובה סביבך. במשך הזמן יש לי הרבה קשיים. וכמו בכל מה שסיפרתי לך עד עכשיו אני יודעת שהקשיים הם שלי, ושאף אחד חוץ ממני לא יכול לעזור לי ולהתחלק איתי בהם. יש בי קנאה חזקה. באיזה אופן בלתי מוסבר אני מקנאה בהם. כי הרי אני יודעת שכואב להם מאוד, אבל אני גם יודעת שחייהם לא השתבשו. הם עדיין יכולים לחיות, לאהוב, לצחוק וליהנות מהחיים עם כל הצער, ואצלי זה לא כך. לא שיש לי ציפיות מהם. בהגיון הרי לא יתכן שזה ישפיע עליהם כמו עלי. אבל קנאה כידוע אינה הגיונית וגם "קשה כשאול". דוקא תגובות בלתי צפויות היו מצד הדוד שלך (שנפצע קשה לפני 16 שנה). הוא עובר זאת קשה. הבית שלו מלא תמונות שלך ובערב לפני השינה הוא שם את הפרוטזה ליד התמונה ואומר - יש לנו גורל משותף - פצצות!
השבוע נולדה לך בת-דודה - שמה: שי! אני נכחתי בלידה. לכאורה ארוע משמח מאוד-מאוד. ואני בכיתי שלושה ימים. כל-כך רציתי לשמוח ולא יכולתי. כל-כך הרבה חשבתי כמה היית אתה שמח עם הקטנה. כל-כך קנאתי באחותי על האושר שלה ולא יכולתי להפסיק לשחזר את האושר שלי כשנולדת אתה. ובכל פעם שאני מחזיקה את הקטנה המתוקה הזאת עומדות לי דמעות בעיניים מחוסר היכולת לשמוח באמת כמו שאני רוצה. מעל המיטה שלה תלויה התמונה שלך (מאוד נוגע לליבי) וכתוב שם: "לשי מאיתי שאהב אותך וחייך אליך עוד לפני שנולדת"... וזה אכן נכון: הספקת להתבשר על לידתה הצפויה ולשמוח, אך כמו בארועים רבים בעתיד - לא היית אתנו כשנולדה.
הקנאה באושר של אחרים שתהיה כנראה מנת חלקנו לעתיד. לחזות בחיים המתמשכים במשפחה, אצל החברים ואצל חבריך, ולדעת שאנחנו מאחור. חלק גדול מההווה והעתיד שלנו נמחה כליל.
אתה מתאר לעצמך איך כל יום-הולדת וכל ארוע משפחתי נהפך בשבילי ליום דמעות וריצה לבית-הקברות. כי כל שמחה מנוגדת כל-כך חזק לסבל, עד שהיא מגבירה את הצער והכאב.
ואסף אחיך, שכל דבר אצלו קצת אחרת, מוצא את הדרכים שלו. אני מרגישה שהוא אימץ לעצמו חלק מההתנהגויות שלך, ללא מלים. כך למשל התיישב מיד על הכסא שלך ליד השולחן, שלא ישאר כסא ריק. כך למשל אמר לי, מיד בהתחלה: אני מרגיש שאני צריך עכשיו להצליח בשביל שניים. כך למשל אמר לי: אמא, אל תתלי שום תמונה בחדר של איתי, תשאירי הכל כמו שהיה, שלא יהיה כחדר-זכרון. וליום החתונה שלנו, כשהיינו כל-כך עצובים כמו בכל אחת מהשמחות, הביא לנו סלסלה עם שוקולד וצרף את הפתק הזה:
12.2.86
אמא אבא!
נכון ששמחה אינה שמחה. אני מאמץ את הקביעה הזו אבל הפעם חייב לנצל את ההזדמנות: ההתמודדות של כל אחד מכם, בדרכו, וביחוד ההתמודדות של שניכם יחד מספקת עבורי את הדלק לחיוכים ולמבט קדימה.
הרבה נשיקות בעוד ארוע כשאנחנו לא במיטבינו.

אישי