סגן איתי איל ז"ל

בדיוק שישה חודשים עברו עד היום שבו הובאנו (עפ"י בקשתנו) למקום שבו נעלמת לעולמים. טסנו לאיזור אילת עם מפקד היחידה החדש (לאחר שמפקדך הודח). שם חיכו לנו בכבוד מלכים חבריך ליחידה. שיחזרו לנו את דרכך האחרונה. ואז ניסיתי להכנס לתוכך באותן השעות. מה שהצלחתי להרגיש בוודאות, את המורל הגבוה ותחושת הסיפוק שהיו לך שם. אחרי נסיעה של שעה הצביעו לנו על המקום שבו נפלת. איתקי שלי, ממש באמצע שום מקום. מרחבים של נוף פראי (וכמה היה חם שם ב-3 בספטמבר בצהריים). כל-כך רחוק מהבית, בנוף כל כך בלתי-מוכר וזר. אני עומדת שם ו-20 שנות חייך חולפות ביעף, מלידתך ועד הסוף. אני חושבת שהכל כל-כך בלתי נתפס, בלתי מובן ולא ייאמן. איך זה נעלמת כך, בשניה, בתוך המרחב האינסופי הזה? ודמעות עומדות בעיניים גם של חבריך העומדים שם.
בחרנו שם אבן גדולה כדי להקים גלעד לך ולחברך (שני שחם, שנהרג יחד אתך) מול אבן הגבול 67...
למחרת הלכתי לבית-הקברות. הפעם זה היה משמעותי יותר מתמיד. הרגשתי שבתוך המוות הבלתי נתפס הזה יש קבורות קטנות. מין מעגלי-מעגלים שנסגרים.
הרגשתי נורא, את כל כובד האמת, בפעם הראשונה: זה נכון! אתה איננו. מת, קבור.
גם עכשיו, כשאני עומדת לסיים את הדפים האלה, אני מרגישה עוד מעגל שנסגר, עוד קבורה קטנה, עוד סוף שלך בתוך האינסוף (לכן את מה שקשור בהנצחה שלך אנחנו עושים לאט לאט). בימים כאלה אני שוקעת לתוך ים של אופל, וכל דבר שעלי לעשות נראה לי כקריעת ים סוף, גם פעולות פשוטות והתנהגויות שאין צורך להשקיע בהן כלום. נראה לי שאני אבודה, שאני טובעת בתוך הכאב והעצב. ואני מרגישה שאני לא יכולה לחיות בעולם שאתה אינך בו ותחושת אין-מוצא ויאוש - יאוש - יאוש עד אין קץ.
ואז בא איזה בוקר שאני קמה בלי להלחם עם חוסר הרצון לקום לתוך הזוועה. פתאום אני מרגישה שאפשר להמשיך כך. אתך - בתוכי. מנסה להקטינך בדמיוני לגודל רחם. כך יותר טוב לי לשאת אותך. אני אפופה בך במין שלווה כזאת. שואבת כוח מהזכרונות ומכך שאת זה אף אחד לא יכול לקחת ממני... יש משהו מעליב מאוד בידיעה שהחיים כל-כך יותר חזקים ממני. הרי אני כל-כך רוצה להתאבל עליך כל הזמן. קשה לי להיפרד מזה אפילו לרגע. נוח לי בתוך האבל, כי זה המצב הכי טבעי בשבילי להיות בו.
ואז בא איזשהו כוח מעליך, חזק פי כמה, שפתאום דוחף אותך להאזין לשיר, להתלהב מפרח, לקנות בגד חדש, לאכול משהו טעים וליהנות מבדיחה. פתאום יש לי רגעים שאני מרגישה כאילו חזרתי לעצמי. אני נלחמת בזה ושוב זאת מלחמה אבודה, כי הרי אני יודעת, זה לא משפט בעלמא: המוות והחיים חזקים מאתנו. ואני יודעת שלעולם אחיה עם כאב החסר הזה, עם הנכות הנפשית שאין לה ארוכה. אבל בניגוד לרצוני ובתחושת "אשמה" שאני ממשיכה לחיות, למרות הכל - יבואו גם ימים יפים יותר (אני מרגישה שקשה לי אפילו לכתוב את המלים האלה). האמן לי, איתי, שקשה לי לחשוב שכך אכן יהיה, אף שאני יודעת - שכן!
יש ימים שאני חיה באשליות, בהזיות שבה לחיות את התחושה שאתה פה. ברגע שאני נכנסת לזה, התמונות והתחושות באות מאליהן. הנה יום שישי בצהריים ואתה מגיע הביתה עם כל החיילים. זורק את הקיטבג בכניסה ומגיע בקפיצות על המדרגות. קודם החיוך ואתה אחריו: נשיקה ומה נשמע? ומיד טלפונים ותכנוני בילויים. כמובן, מחפש את אחיך. כאשר גם הוא מגיע לא קשה להיזכר ברוח הנעורים והאהבה ששניכם מפזרים פה ומדביקים גם אותנו. כך, ללא סוף, אני רואה אותך בכל פינה בבית וחשה בקרבתך כל-כך חזק עד שאני כמעט ומשלה את עצמי שלא קרה כלום. זה מה שנקרא לשאוב כוח מהזכרונות. וכך, רוב הזמן אני חיה בתחושה שאתה קיים, שאתה היכן שהוא. זאת הדרך שלי לא לאבד את השפיות. האם אני מסוגלת לתפוס ולהאמין שאתה איננו?
האביב פורץ בכל מקום, בפריחה ובריחות, וזה מרגיז אותי. אני נוטה להסחף לתוכו אינסטינקטיבית, אך הכאב והניגוד מחזירים אותי לבועה שלי. אתה הרי נולדת בערב פסח, באביב. עוד מעט יום הולדתך ה-21. הייתכן? יום הולדת של ילד מת באביב?! אביב ומוות, איזה פרדוקס! ואתה הרי אכן נקברת בשיא פריחתך, באביב חייך, ילד יפה שלי!
זוכר שפעם, כשהיית קטן, שאלת אותי:
אמא, אני יפה? ועניתי: "כן, אתה יפה מבחוץ ומבפנים, ילד" וכך אכן היית, אציל ויפה נפש. יתכן אפילו שהיית טוב ויפה מדי בשביל העולם הזה. נוח לי לחשוב כך כדי למצוא אולי איזשהו צידוק על העוול הזה.
הארכתי בכתיבה. לכן אני חותמת את הדפים האלה. והרי אנחנו שנינו ממשיכים בדרך המעוותת הזאת שנכפתה עלינו.
כמו שכתבתי לך בפתק כשהלכת לצבא, אתה איתנו - איתי, ואני נושאת אותך בתוכי באהבה, בגאווה, בגעגועים ובסבל.
אתה לעולם תשאר בן 20 ואני אמשיך בספירה לאחור...

נשיקות, ילד מקסים שלי
מאמא