רב"ט הוריה הגר-לאו ז"ל

קורות חייה מאת אמה
הוריה נולדה בירושלים בכ"ט אלול תש"ם. ערב ראש - השנה. מוישי נתן לה את שמה בראש - השנה בישיבת "עטרת כוהנים" בעיר העתיקה. בבית הכנסת שבבית החולים שערי - צדק קראנו יחד "לדוד ה' אורי וישעי". בשקט קראנו, כל אחד לעצמו, יחד הגענו לפסוק: "הורני ה' דרכך, ונחני באורח מישור", יחד אמרנו: "הוריה".

הוריה מלשון הנחיה, לימוד. ה' הורה לנו בעבר, ובקשנו כך גם לעתיד, ואף הוספנו: "שלושה שיתופין הם באדם, קב"ה, אביו ואמו", ולא תארנו לעצמנו כמה מוקדם תעבור מאתנו הוריה לשותף השלישי, לקב"ה.

הוריה גדלה ביתיר. ילדת כפר עם צחוק וחיוכים, כולה אור. עוד בהיותה ילדה קטנה השתייכה באופן בלתי רשמי לוועדת קליטה של הישוב. את הנקלטים קיבלה במאור פנים ועזרה בכל מאודה עם הילדים. ככל ילדי הישוב הצטרפה לתנועת "בני עקיבא" כחניכה ובהיותה בתיכון החלה להדריך את שבט "מעלות". הוריה אהבה את ההדרכה ואהבה מאוד את חניכיה וחניכותיה. לאחר סיום ביה"ס היסודי בסוסיא למדה הוריה באולפנא בקרית ארבע. מעולם לא קיבלה את הנעשה סביבה בשוויון נפש. תמיד בדקה ובררה, כשהרגישה צורך להגיב, עשתה זאת במלוא האחריות. כשהייתה לה ביקורת על צורת חינוך, על סדרי עדיפויות, על פגיעה בכבוד ובאמון, לא היססה לומר זאת לסובבים אותה: הורים, מורים, מדריכים וחברים.
רעיון שליווה אותה בשנותיה באולפנא היה הקמת מוסד חינוכי, אולפנא יוצאת דופן בה "אפילו אב הבית יהיה איש חינוך", ואת חברותיה הזמינה להצטרף לצוות.

יחד עם בני משפחתה לוותה את צמיחתה של המכינה הקדם צבאית ביתיר. שמחה עם מוישו בתקופות טובות, וכאבה אתו בתקופות קשות. שם במכינה גם הכירה את מיכאל שלימים הפך לחברה וארוסה.

לקראת סוף הלימודים בתיכון, ולאחר התלבטויות רבות, החליטה ללכת לצבא. בתחילה חשבה על שרות כמש"קית נפגעים, מאוחר יותר החליטה ללכת למש"קיות הוראה. במהלך הקורס הרגישה הוריה שלא לכך התכוונה, והחליטה לעזוב. האלטרנטיבה שבה בחרה הייתה קורס מורות חיילות, ענף מועדוניות יום. הוריה סיימה את הקורס ונשלחה לשדרות. עבודתה התחלקה לשניים: בשעות הבוקר בביה"ס, ובשעות אחרה"צ ובערב במועדונית. בשדרות גרה עם שתי חברות לא דתיות מהקורס, מסגרת לא קלה לבת דתית, ובכל זאת התעקשה לעשות זאת. מידי פעם קבלנו טלפון עם שאלות הלכתיות: איך מכשירים טוסטר אובן, מה עושים עם כלים אלו ואחרים, והכל באווירה טובה, מתוך רצון לחברות אמיתית.

יחד אתה ליווינו את הילדים איתם עבדה. אולי לראשונה בחייה פגשה שם ישראל אחרת, קשת יום. ההתמודדות עם בעיות במשפחה ובעיות כלכליות הם בתחום הפרטי והן במסגרות כלליות יותר. הוריה נקשרה מאוד למטפלות בנות המקום, ואף הן ומשפחותיהן נקשרו בה. בשלב כלשהו הוחלט לפטר את המטפלות המקומיות בגלל בעיות תקציב. הוריה לא יכלה לשאת את העוול שנעשה לאותן נשים, אך קצרה ידה מלעזור בעניין. היא ניסתה להסביר למי שרק יכלה כמה חשובה עבודתן. עבודתה בשדרות הוערכה מאוד. די בהתחלה הוצע לה לצאת לקורס קצינות, ולמרות שלנו בבית נראה שהיא מאוד מתאימה להתקדם בצבא, הוריה סירבה.

אחרי פחות משנה הוצע לה להדריך בקורס מורות חיילות. ההתלבטות של הוריה הייתה בין העבודה הממשית בשטח, לבין ההרגשה שיש לה מה לתרום בהדרכת צוותים חדשים של מורות חיילות, והיא נענתה להצעה. לאחר השתלמות נוספת קיבלה את החיילות והייתה איתן עשרה ימים. מעט זמן, אך מאוד אינטנסיבי, ויעידו על כך מכתבי הבנות שקבלנו ב"שבעה". קשר עמוק שנוצר, הבנה מדהימה של בחורה צעירה את חניכותיה החיילות, אהבה והערכה הדדיים...

ליום שני בערב תוכננו האירוסין של הוריה ומיכאל. החיילות לא ידעו על כך (הוראות הצבא שהוריה לא בדיוק שמרה עליהן חייבו שמירת "דיסטנס"). וידעו רק חברותיה המדריכות.

ביום א' בערב, כך ספרו החברות, קראה להן לחדרה. המפגש בערב ההוא היה מרגש, ובמבט לאחור תמוה. ההרגשה שלהן הייתה שהוריה נפרדה מהן, מכל אחת באופן אישי, וביחד מכולן. היא ספרה להן על אירוסיה, והשמיעה להן את השיר שאהבה: "את חירותי". הן ישבו יחד והקשיבו לה.

ביום ג' בבוקר, אמורות היו כולן לנסוע לבית השיטה, כלומר, הוריה הייתה אמורה להעדר לילה אחד בלבד, ולכן מוזר היה בעיניהן שהקדישה מקום וזמן למפגש איתן. בדיעבד - הדברים קבלו משמעות עמוקה. האירוסין היו מרגשים מאוד. רוב המשפח הגיעה. הרבה חברים של השניים הוזמנו ברגע האחרון והגיעו (למרות שלא כך תוכנן מלכתחילה). שכחנו לארגן צלם שיצלם את האירוסין. ללא ידיעתינו התקשר מיכאל באותו יום לאוהד חברו, ובקש ממנו לצלם. החבר הטוב צלם כמעט ללא הכרה... המון תמונות...(אולי במקום תמונות חתונה).


כשנרגענו מעט מההתרגשות הגדולה, לאחר שנסעו כל האורחים, ישבו מיכאל והוריה עם האחים. הוריה ניגשה אליי ואמרה: "אמא, היה מושלם..." וכל כך שמחתי איתה, שמחתי שהכל נעשה כרצונם ולפי בקשתם, שהכל היה כל כך שמח.

למחרת הערתי את הוריה מוקדם בבוקר. לטיפה קלה, וכבר היא קמה, לחזור מוקדם לחיילות המחכות. מיכאל לקח אותה. לפני 07:00 צלצלו החיילות שהוריה לא הגיעה. הדלקתי מיד את הרדיו... שמעתי סופה של ידיעה. צלצלתי למוקד ושאלתי אם הייתה תאונה בדרך, שאלו לשמי ואמרו שאי אפשר לומר... קראתי מיד לילדים לקום ולהתלבש. אמרתי להם שקרה אסון. היה ברור לי לחלוטין, מבלי שידעתי בעצם מה קרה. מוישו יצא מיד עם הרכב לבדוק מה ואיפה. הוא הגיע עד השער, ראה את האנשים הנאספים, עזב את האוטו ומיהר הביתה. הבין...

במשך "השבעה" הבית היה מלא מפה לפה. יום נכנס ללילה, והלילה גלש לאור השחר. הכאב הפיסי הנורא נדחה מעט בעזרתם של המאות הרבות שפקדו את יתיר. כל כך הרבה אנשים טובים, אהובים, תומכים ועוזרים...

אחרי השבעה ישבנו עם ירון, חברו של מוישו מהצבא לנסות לחשוב ולהבין מה תהא מצבתם. ביחד חיפשנו ביער יתיר, אותו אהבו שניהם, סלע גדול שיוכל להיות מנוסר לשניים. שני חלקים שישלימו זה את זה ויהיו קרובים לאדמה.
על מצבתו של מיכאל כתוב: "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים."

ובסוסיא, על מצבתה של הוריה: "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'".

ביום השלושים התכנסנו עם מאות חברים לאזכרה בבי"ס "חורב" בירושלים ושמענו שיחות בנושאים קרובים למיכאל והוריה בנושא המשפחה והזוגיות. בשנה הראשונה נפגשנו כל חודש קרוב לראש - חודש למפגש חברים ומשפחה. בכל פעם במתכונת שונה: שעורים, שיחות, סיורים וטיולים. הצורך להיות "ביחד" עם הקרובים לנו היה חזק, והעטיפה האנושית החמה הקלה במעט על הקושי הנורא. מאז הזכרון מלווה תמיד.

תערוכת צילומים של מיכאלה שארגנה יעל בתיאטרון ירושלים ובבית גבריאל , הלימוד בשבועי הקבוע של יכין ומוישו, פירושו של הרב אבינר ל'שיר השירים', שיצא לעילוי נשמותיהם. במשפחה, האחים גדלים, חתונות, לידות, וחברים וחברות שיודעים לשמור על קשר. ובכל שנה כשהחורף בפתח, וריח הגשם באדמה, אנחנו יודעים שתמה עבורנו שנה נוספת ומתחילה שנה חדשה של געגועים שמתחזקים, של כאב עמוק שחודר פנימה ולפעמים נשאר שם בפינה קטנה כדי לתת מקום גם לשמחה, לטוב ולאור הנמשכים באופן פרדוכסלי לצד החשיכה, וברקע מהדהדות מילות שירו של א.צ גרינברג:

"... אך אל נא תעקרנו משורש זו האדמה,

כי בחרנו להיות בה כמו ששתלת אותנו.

בעיגול הימים והלילות

ובלוח חיינו מחה שלוש אותיות: מ.ו.ת. (תפילה אחרונה)