משפחת וינברג,
בת שבע ואורי,
שלומית, שי ומתן,
הדסה,
יואב, איתן, יעל, ישי ואורי,
מפקדים וחיילים,
חברים.
חלפו שלושים ימים מאז נפל דרור בראש חייליו. שנים עשר לוחמים איבדה מדינת ישראל באותו לילה. דווקא בשעות היפות ביותר של השבוע, עת יורדים השקט והשלווה אל העיר, ערב שבת.
במאורעות תרצ"ו נפל סמל משה רוזנפלד עת שירת במשטרת המנדט הבריטי.
בהלווייתו טבע חברו, חיים שטורמן, כי "נופלים ההולכים ראשונה".
חיים נהרג שנתיים מאוחר יותר, עת הוביל בראש שיירה לטיבת צבי.
בנו, משה שטורמן נפל בראש מחלקתו במלחמת יום העצמאות.
נכדו חיים, הנקרא על שם סבו, נהרג בפעולת השייטת באי גרין.
סיפורם - מורשת הם. אבנים מורות - דרך בהכשרת המפקדים בצה"ל.
ראשונים הולכים המפקדים. ראשונים באימנים וראשונים בקרב.
כך למדנו, כך לימדנו.
בצבא ההגנה לישראל נולד המושג "אחרי". אין לו אח ורע בעולם, אין הוא מקובל, גם לא משיושם בשום מקום אחר כמו שמתבצע אצלנו.
יש מי שיפרשו את ההולך בראש כראשון בסדר התנועה.
הם חוטאים למהות המושג.
ראשון, משמעו - ראשון באחריות, ראשון בעשייה, בזיהוי, בהחלטה, ראשון בהבנה, בנתינה וראשון במבחן השיא: ההסתערות נוכח פני האויב.
ראשון כדרך חיים ולעיתים הוא גם הראשון בנפילה. ראשון - הוא אופי, ראשון - תכונה נרכשת.
דרור בחייו, כמו גם במותו, נמנה על "ההולכים ראשונה".
לאחר נפילתו של אל"ם אריק רגב במרדף בשנת 68', ספד לו הרמטכ"ל דאז, חיים בר-לב:
"אני סבור כי הליכתם של מפקדינו הבכירים יחד עם אנשיהם אל מקומות הסכנה היא בראש ובראשונה ביטוי לתכונה אנושית ולרמה מוסרית... נכונותם של המפקדים ללכת תמיד בעצמם לפני המחנה היא מקור הכוח המוסרי הדרוש להם לקבלת החלטות אלה".
מקור כוחנו ותורת הלחימה כולה.
בדרור, במותו ובחייו, התקבצו ובאו כל הנאצלות שבתכונות הפיקוד. מופת לאומץ וסמל להנהגה.
בספרם "משבר בפיקוד" מנתחים החוקרים האמריקאים, את כישלונו של הצבא האמריקאי במלחמת וייטנאם ומתמצתים אותו לכדי מחשבה אחת: רק גישה מנהיגותית פיקודית המקרינה מוכנות להקרבה עצמית, כמו זו שהנהיג דרור ואשר בשמה נפל, היא זו היכולה להבטיח כי ברגע האמת, עת ההסתערות - תהא נאמנותם, מסירותם ומוכנותם של אנשיך לרוץ לתוך האש עומדת במבחן.
"הקצין מוכרח להיות נתפס כמי שמוכן ומזומן להתחלק עמהם בסכנות הקרב ובקורבנותיו".
זו מסקנת האמריקאים מלקחי מלחמת וייטנאם. למדו את שאנו יודעים.
"אשרי העם אשר בהיות החרב מגינו
לבו יודע היטב כי אין עמו דמויות
עזות ונפלאות מאלו שהושמו
שולפיה ושומריה". (נתן אלתרמן)
התברכה מדינת ישראל בשומריה והתברך צבא ההגנה לישראל במפקדיו.
דרור - שילוב של שולף ושומר, קשיחות ועדינות. אהבת המולדת ומסירות ללא גבול. הבין את שעתנו המורכבת, ועוד יותר מכך שרתה עליו בהירות העשייה.
מילא משימותיו תוך הבנה והתחשבות באוכלוסייה שעליה הופקד.
תמיד נהג במידה הראויה, תוך גילוי מוסריות ורגישות, המצטרפות לנחישות יצוקה. הדבר בא לידי ביטוי קודם כל בתחושת השליחות שליוותה אותו בכל פעולותיו להבטחת שלומם וביטחונם של המתיישבים באזור שעליו היה מופקד. דרור עשה זאת תוך תפיסת עולם הדוגלת כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. דמות בולטת של מפקד התקפי. אבל יחד עם זאת, ערך טוהר הנשק, מוסר הלחימה של צה"ל, היה נר לרגליו.
גם נוכח קולות שקראו ליד קשה ומכלילה, התעקש תמיד שכאשר עלינו לפעול בתקיפות, חובה עלינו לעשות כל שניתן כדי שלא ייפגעו חפים מפשע.
רוח צה"ל מפעמת בכל מעשיו.
"ארץ שמתקו לה רגביה
ומרים כבכי כל חופיה
שנתנו לה אוהביה
כל אשר יכלו לתת".
ספוגים הרגבים. נתת לארצך כל שיכול בן אוהב לתת.
בפרשת השבוע, פרשת "ויחי", מצווה יעקב את בניו לקוברו "במערה אשר בשדה המכפלה". עיר האבות עליה שמרת ושבין סמטאותיה נפלת. טרם ציווי זה, מברך יעקב את מנשה ואפרים: "המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ" ומוסיף ואומר "בך יברך ישראל".
ואכן מאז, מנהג בישראל להתברך בהם. התברכנו בך דרור, בך ובדרכך.
משימתך - משימתנו נמשכת. אין בה הפסקות.
בקרבתה של אותה סמטת מוות, נפלו ביום חמישי האחרון שני לוחמים. זהו האתגר הרובץ לפתחנו, זוהי השעה, זו המציאות.
לא ננוח ולא נשקוט, גם אם תקשה הדרך ותארך.
רחל המשוררת כתבה, דרור, על שכמותך בשירה "מתי":
"הם בלבד נותרו לי רק בהם בלבד
לא ינעץ החרב סכינו החד.
במפנה הדרך בערוב היום יקיפוני חרש ילווני דום.
ברית אמת היא לנו קשר לא נפרד.
רק אשר אבד לי קנייני לעד".
קטע מהשיר המופיע על תמונת "ההולכים בחושך", הפך לסמלה של היחידה.
דרך חייך ונפילתך, שנות שירותך וערכיך - הנם מסכת שלמה המהווה עבורנו ברית וקניין עד.
הדרך עוד תפנה והיום עוד יערוב.
דמותך ומורשתך ילוונו אז ויהיו בידינו כלים של ממש.
יהי זכרך ברוך.