דברים שכתב מיכאל מואטי, רכז מחוז שרון שומרון על דפנה הי"ד - אחותו המאומצת.
ד' נתן, ד' לקח, יהי שם ד' מבורך. אחותי המאומצת, דפנה הי"ד, נרצחה בפיגוע בפתח ביתה, במאבק עם מחבל בן עוולה כדי להגן על ילדיה.
'אחותי המאומצת', ככה אני מגדיר אותה. למרות שזה היה אומנה ולא אימוץ, נראה לי יותר לומר 'אחותי המאומצת', ולא 'אחותי באומנה'. יש מצבים שבהם אמרתי פשוט 'אחותי', בלי להסתבך. אצלנו במשפחה כל אחד נתן לזה כותרת אחרת, לפי איך שהוא פגש את זה, ואיך שזה חי אצלו. אבל בצורה הכי פשוטה וטבעית, פשוט קראנו לה דפנה.
דפנה הגיע אלינו למשפחה בגיל 13 שלה, כשאני הייתי בן 5. הייתה נמצאת אצלנו בעיקר בשבתות, בחגים ובחופשים. מהמבט שלי עליה כילד, די גדלתי איתה. את הסיבוכים שלה, והמרד של גיל ההתבגרות, לא כ"כ חוויתי, אלא בעיקר את הזמנים שהיינו משחקים ביחד על הרצפה, או כשישבנו על הנדנדה בחוץ והיא לימדה אותי לשיר "אנעים זמירות". אני כן זוכר את היום שהיא חזרה עם גלח, והייתה נראית מכוערת בטירוף, אבל מרוצה מעצמה מאוד, וזוכר גם את הדיונים סביב ההליכה שלה לצבא. אבל בגדול, החוויה שלי הייתה שיש פה מישהי נחמדה, שהתווספה למשפחה, והיא זורמת עם האחים הקטנים. מהר מאוד הגיע נתן והגיעה החתונה, ואיתה המעבר לעתניאל. ואז למדנו להכיר, שכבר אין דפנה- יש דפנתן. וזה חתום על כל מכתב וכל פתק, וזה היה מרגש ואמיתי. ועם החיבור הזה התחילו הביקורים בשבתות בעתניאל, וההגעה שלהם אלינו, וסביב הלידה הראשונה התאחדנו כולנו בתפילה גדולה שהכל יעבור בשלום ובטוב, ואכן ב"ה נולדה רננה-הודיה, בריאה, שלמה וג'ינג'ית.
ועם כל ילד וילד שנולד, אני הלכתי בגרתי, והקשר הלך והעמיק. והיינו יושבים לשיחות עומק, על החיים ועל המשמעות שלהם, ותוך כדי נהפכתי גם לדוד לילדים, דואג להם ומשחק איתם, ומדי פעם מביא מתנות. פעם אחת יושב עם כל המשפחה באיזה ערב רגוע, ועוזר להשלים פאזל ענק, של אלפי חלקים, שבכלל לא בטוח שאפשר לסיים אותו, ופעם אחרת מסתובב באיזה חנות ומחפש איזה צפרדע נחמדה אפשר הפעם להביא לדפנה, בשביל לשמח אותה.
תמיד ידעתי והרגשתי שהיא אוהבת אותי מאוד, וגם אני מאוד אהבתי אותה, אבל עם הזמן המרחק הלך ונהיה קשה יותר, והיכולת לייצר קשר הייתה מורכבת יותר. כשהיא לקחה באומנה את שני הקטנים, זה כבר נעשה מורכב יותר בשבילם לצאת מהבית, ונפגשנו או אצלם בבית, או באירועים משפחתיים. למעט פעם אחת, שדפנה הגיעה פתאום עם אמא שלי לתפילה במערת המכפלה, ואני יצאתי במיוחד מהישיבה, כבר כאברך, כדי להגיד לה שלום. באותה פגישה דיברנו הרבה, והיא התרגשה מאוד, ועשתה משהו שלא עשתה מעולם- היא ביקשה ממני רשות להביא לי נשיקה. ובלי לחכות יותר מדי לתשובה ובלי להתבלבל, פשוט הביאה לי נשיקה על הלחי, נשיקה של אחות.
דפנה בשבילי היא בדיוק אחות מאומצת. אחות, שבאה בלי מחוייבות. אפשר לזרום איתה, לדבר איתה, לצחוק איתה ולהעמיק איתה, וכשאין כוח- אז לא. אין מריבות, ואין ויכוחים. פשוט לוקחים רק את הטוב, ואם יש סיטואציה שהיא פחות טוב, אז פשוט לא נמצאים שם.
וכל החיים, אני פוגש אותה בנקודות מאוד מוגדרות. אני פוגש אותה בישירות שלה, בחוסר הטקט המכוון שלה, זה שגורם לך לעמוד במקום ולהתחיל לבדוק את עצמך למה אתה גם לא כזה. אני פוגש אותה כאשת חינוך, אבל לא מאלה שיש לנו הרבה כאלה- שיש להם תואר אקדמי, ועומדים מול כיתה ויודעים להעביר שיחות וסדנאות, אלא אשת חינוך מול הבית, עם אמת וחוכמת חיים, ועם עקרונות ברורים ומוצקים, שעומדים ונוכחים כל הזמן בשיח בתוך הבית, ומחנכים בית שלם לעומק של חשיבה, אבל גם לפשטות וטבעיות זורמת, שמדברת בגובה העיניים, ואפילו נמוך יותר- בול בגובה של דפנה.
ואני פוגש אותה כבת משפחה שמחפשת את הקשר. אני לא אימצתי אותה, זה ההורים שלי שקיבלו את ההחלטה. לא הייתה לי מעולם שום תחושה של רצון לקרב אותה, לדאוג לה, ולהיות לה למשפחה בגלל הרקע שהיא באה ממנו. הקשר בינינו נבע מזה שפשוט היה לנו טוב, היינו אחים, ואם כבר מישהו דאג, זאת הייתה דפנה, ביחד עם נתן, על הלימוד שלי בישיבה, והגיוס לצבא, וחתונה ועוד. והיום אני יכול להבין, שבטח לפעמים היא חיפשה אצלי קשר של אח, של משפחה, שאולי לא הייתה לה אף פעם, וזה מילא אותה, ונתן לה ביטחון ועשה לה טוב. אבל אני רק ראיתי את הזרימה הפשוטה, ואת החברות והקירבה.
והיום, במבט עצוב אחורה, אני מצטער כל כך שלא השקעתי יותר. שלא ביקרתי מספיק, שלא התקשרתי לפני שבת. לי זה ודאי היה עושה טוב, אבל היום אני מרגיש שאותה זה בטח היה ממלא המון. והייתי יכול ללמוד ממנה הרבה יותר, ולעזור ולהיעזר בלי סוף. אבל ככה זה אחות מאומצת, בלי מחוייבות, וכשאין מחוייבות צריך לעבוד קשה כדי לייצב את הבסיס.
אז אני עכשיו במציאות מוזרה. מצד אחד נפטרה מישהי קרובה אלי, קרובה לליבי, לא מכרה ולא חברה, אלא אחות. ומצד שני, היא לא אחותי ממש, ואין לי שום מנהגי אבילות, לא יושב שבעה ולא אומר קדיש, וממילא השגרה של הבית שלי ומה שמסביב שוטפת ולא מאפשרת להתמקד ולהתרכז באבל. אבל יש אבל, ויש צער עמוק, שעוד לא ברור לו בדיוק הנתיבים שדרכם הוא יוצא החוצה.
והמציאות מוזרה עוד יותר, כי אין פה מוות טבעי, או תאונה, אלא רצח אכזרי של מחבל שרצה להשיג עוד הרבה יותר, אך לא הצליח בגלל גבורתה ועקשותה של דפנה.
והכל מתערבב, והכל לא פשוט, ומה שברור ונשאר לי לנגד העיניים, זו אותה קומה נמוכה, אותן עיניים שמסתכלות ויודעות מה הן רוצות, ואותו חיוך ממזרי וחם המתפשט על השפתיים.
ברור שדפנה השאירה דרך ברורה מאוד של חסד ונתינה, של התמסרות ולקיחת אחריות, בהמון תחומים רבים ומגוונים, ושאם אנחנו רוצים להמשיך אותה, אנחנו פשוט צריכים להמשיך עם אותם עקרונות שהיא חיה עליהם והובילה אותם. ואנחנו נמשיך, כי יש בהם אמת גדולה, וחסד גדול, כי יש בהם את דפנה.
"בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה ד' אלוקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים; וְחֶרְפַּת עַמּוֹ, יָסִיר מֵעַל כָּל-הָאָרֶץ--כִּי ד' דִּבֵּר."