כשנולדת הוריה, היה ערב ראש השנה, אמא ואני קראנו את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" ושנינו דלגנו כנראה על מספר שורות ואמרנו "הוריה", "הורני ה' דרכך". איננו יודעים את דרכי הבורא, אנחנו מנסים ללמוד.
החוויה שהיתה לנו אתמול בשמחת האירוסין שלך ושל מיכאלה היתה לא מעלמא הדין. מיכאל תלמיד המכינה. תלמיד שאהבתי. המלאך שלך. שמחת איתנו, שמחתם ביחד. אהבתם. ואנחנו איתכם. לווינו אתכם בשמחה הגדולה הזאת. אתמול בארוסין סבא צטט את הפסוק: "כי מלאכיו יצוה לך". הרבה מלאכים. מיכאל, שהקב"ה מצווה אותך לשמור על עם-ישראל. וסבא אמר "תצווה" זה צוותא.
כששמעתי שאת נהרגת ומיכאל נפצע, תהיתי לי, איך זה שלא תהיו ביחד. אתם כל כך אוהבים. כל כך ביחד. לפני שעתיים קברו את מיכאל. אני בטוח שתעלו למעלה ותעשו את השליחות שלכם. שליחות גדולה עשיתם פה בעשרים השנים האחרונות. יש לכם משימה גדולה. כל מי שנמצא פה יודע שבאנו להר הזה כדי להאחז בו, כדי לנטוע עצים, לחנך. כל מה שעשינו, היה מתוך אמונה שלימה ובטחון שאנו חוזרים לארץ. ואת הוריה הראשונה במשפחה שחזרת לארץ. כפי שדוד הרב אמר - המלאכים יכולים להזיל דמעה.
אני רוצה להתפלל עכשיו שהקב"ה יראה שניצבים פה אנשים מכל גווני האוכלוסייה וכולם יודעים שהכל הוא לשמה. אין שום פניות. שהתפילה הזו שאנחנו מתפללים פה כולנו ביחד תפתח שערי שמים. שירד גשם לארץ הזאת, לעם הזה שחזר לפה, ועכשיו רוצה לבנות את עצמו.
הוריה,
אתמול, ערב הארוסין עוד היית בצבא.
הבוקר ב- 6 יצאתם לדרך כי צריך לנסוע להדריך את הבנות. מתוך אחריות למערכת. אני בטוח שאת מספיק אחראית להתפלל עלינו, על כולנו, על כל המשפחה, על אמא, על כל האחים והאחיות, על כולנו.