(כבר הרבה זמן רציתי לכתוב אבל תמיד דחיתי את הכתיבה) עברו 5 שנים מאז שאת ומיכאל נלקחתם מאיתנו, לצערי הגעגועים גדלים ככל שהזמן עובר, ולעיתים גם הזיכרון דועך.
אני זוכר ביום שנהרגת. אלי שכטר בא לקרוא לי ולאביה מהתפילה בביה"ס ואמר לנו שארע אסון במשפחה... אני לא ידעתי מאיפה להתחיל לחשוב - פחדתי. הגעתי הביתה ואבא אמר שנהרגת בתאונת דרכים ומיכאל פצוע קשה, אמרנו תהלים. רק לאחר כמה זמן הבנתי שהלכת ולא תחזרי עוד לעולם... המחשבה על הדבר הנורא מכל, אי אפשר להבין למה ה' עושה את זה, למה תמיד הטובים הולכים מאיתנו (כמו שאומרים). אני זוכר יום אחרי שהודעתם שהתארסתם באתם הביתה שלנו וישבתם על הספה בסלון ואיחלנו לכם מזל - טוב ואמא הביאה לכם סט למיטות (אני לא זוכר מה עשינו עם זה אחרי שנהרגת). אין לי מילים לתאר אתכם הייתם פשוט זוג משמיים. לפעמים כשקשה לי אני חושב עלייך ועל מיכאל ועל זה שהלכתם מאיתנו ואני מתחיל לבכות ולא יכול לעצור את הדמעות. אני מבקש שתחזרי ותעזרי לי שתבקשי מהקב"ה שיהיה למשפחה יותר קל, אני לא יודע אם זה כ"כ עוזר אבל גם בקשה זה משהו...
הוריה, אני תמיד שואל את עצמי מתי תחזרי, ואני מתפלל שזה יקרה בקרוב, ובינתיים זה לא קורה. אך אני מקווה תמיד שבע"ה תהיה תחיית המתים בקרוב מאוד. ואז נוכל לפגוש אתכם שוב...