מכתב אשר נמצא בין דבריה של הוריה. נכתב על ידה במטוס בדרך לפולין בנסיעה עם האולפנא שנתיים לפני שנהרגה.
מי אני? שאלה קצת מוזרה , אולי גם קצת מעניינת... מי אני, הוריה בת 17 שגרה במושב בית - יתיר . בחורה די מורכבת עם הרבה חלומות , שאיפות ורצונות. יש לי המון תיכנונים לעתיד ואני יודעת שהם ישתנו הרבה פעמים. כרגע נראה לי שאני רוצה כבר לגמור בי"ס בסה"כ עוד חצי שנה אח"כ לעבוד חצי שנה ( אולי בישוב? ) ואח"כ להתגייס לצבא. יש לי שני רעיונות. העיקרי הוא להיות מש"קית נפגעים בצבא , והשני מש"קית הוראה. די ברור לי שאם אני לא אתקבל לאחד מהם אני אלך לשירות לאומי. אולי למדרשה ליהדות אולי לפנימיה של עליית הנוער ואחרי שנתיים שירות ללכת לעבוד ולטייל ( אולי בעולם) אח"כ - אלוהים יודע....
אני רוצה לגמור כבר בי"ס , להיות אחר 12 שנות לימוד ולהסתכל אחורה על השנים האלה בהנאה. בעיקר על השנה האחרונה - י"ב . אני יודעת שאני עושה דברים היום שיש סיכוי שאני אתחרט עליהם כמו החוסר השקעה בלימודים.
בכל אופן כיף לי להסתלבט ולעשות מה שאני רוצה. העיקר שאני צריכה ללמוד לא לקחת יותר מידי קשה אנשים שמנסים לעצור אותי מליהנות.
לא מזמן גיבשתי לי סדר חשיבות לשנה הקרובה : קודם אני והמשפחה אח"כ אני וחברות ואח"כ הבי"ס. זה עוזר לי החליט החלטות חשובות. אני מעריצה את ההורים שלי , פשוט מאוד מאוד אוהבת אותם , את כל האחים וכל המשפחה וחוקה יותר.
בזמן האחרון יותר ויותר אני מרגישה שהאנשים שסביביהם פשוט אנשים טובים. לא יודעת להסביר מה בדיוק טוב בהם אולי הכל. בזמן האחרון גם מאוד מציק לי הריחוק הגדול שיש בעם שלנו פערים שקשה מאוד לגשר עליהם , אני כ"כ רוצה שנהיה עם מאוחד שגאה בכל חלקיו. אבל הדבר הכי חשוב לי כרגע זה שלא ימותו אנשים שאני מכירה. אני מרגישה שדברים כאלה מערערים אותי ואני מפחדת על המשפחה , החברות , החברים (בצבא ובכלל)
זהו אני מפסיקה כאן למרות שיש לי הרבה מה לכתוב הכל לא כ"כ מגובש ויש הרבה מחשבות מקוטעות ...
שירה יקרה שלום - אני רוצה להתנצל שלא מצאתי זמן להגיע השבוע לבקר אותך בבני - ברק למרות שידעתי שלך מאוד קשה ויכול להיות טוב אם אני ואולי מישהו יבוא ובכל אופן לא יצא ואני קצת מצטערת...
קצת קשה לי להעמיד את עצמי במקומך כי סבתא שלי גם נפטרה לפני שנולדתי וסבא שלי נפטר כשהייתי מאוד קטנה אבל נראה לי שאני יכולה לתאר לעצמי את ההרגשה, והאמת היא שלכולנו אין הרבה ברירה אלא למצוא ניחומים בדברים
מאוד קטנים כי כל אובדן של אדם שקרוב הוא קשה שלפעמים נראה שאי אפשר להתמודד.
אני חושבת שסיפרתי לך שלא מזמן שישבתי בדירה עם ווקמן ושמעתי מוסיקה ופתאום נזכרתי ביוחנן הילברש ז"ל ובכיתי המון ובראש היו לי הרבה מחשבות. על המוות ועל החיים ואיפה אנחנו בינהם והרגשתי שאני לא בוכה רק על יוחנן ועל אנשים אחרים שנפטרו, אני בוכה גם על אלה שעוד יבואו ואי אפשר לברוח מזה שהעולם ממשיך בדרכו ומלחמות כנראה בינתיים לא נגמרו וכולנו נגדל ודורות ילכו ויתחדשו ולי קצת קשה להבין את המהלכים האלה של ללכת מכלום אל משהו לא ידוע.
וחשבתי שבהלוויות כשכולנו בוכים אנחנו לא בוכים רק על הנפטר כי אולי בליבנו אנו בונים על כולנו , על עצמנו שנשארנו לבד ומישהו עזב אותנו ולא נראה אותו שוב. וחשבתי גם על זרח שזכינו להכיר אותו , להיות אתו בפולין באחד הנסיעות האחרונות שלו והרגשתי כ"כ קטנה לעומת אנשים כ"כ גדולים שעשו כ"כ הרבה בחיים שלהם גם בשבילנו. ואני חושבת שגם את כשאת חושבת על סבא שלך את חושבת על מה שהוא עשה בחיים שלו ועל המשפחה שהוא הקים ואולי זה מנחם.
(יש לי כ"כ הרבה מחשבות ואני לא כ"כ מצליחה לסדר לי אותן בדף אולי כשנפגש פעם נוכל לדבר....) כי ככל שאנחנו גדלים המוות נהיה יותר בקרבתנו ואני לפעמים כ"כ מפחדת לאבד אנשים שאני אוהבת וכ"כ הרבה פעמים אני מבקשת מה' שלא יהרוג לנו אנשים צעירים שרק בתחילת החיים - ואיכשהו בראש אני מבינה שאם זו הבקשה שלי אז כנראה שדבר אחד ישאר תמיד. שאנשים שיזדקנו גם ימותו ואני רק מקווה שאף אחד לא יסבול וכל אחד יהיה שלם עם חייו ואולי גאה בהם...
שלא תדעי עוד צער
עד כמה שאפשר...
אוהבת ומחבקת חזק
הוריה