נתן מאיר שכל את אשתו דפנה בפיגוע בעתניאל לפני 5 שנים. למרות הטרגדיה הגדולה, הוא החליט להמשיך לגדל שני ילדי אומנה עם צרכים מיוחדים. בימים אלה הוא מציין עשור כאב אומנה:
יום יום אני קם מוקדם להספיק להעיר אותם להסעה. להכין להם סנדביצים. לראות שהם נראים היטב. ילדים עם צרכים מיוחדים. לפעמים צריך לצחצח להם שיניים שוב, לפעמים אחד מהם קם רטוב, להתאים בגדים הם לא יודעים וכל כך חשוב, כל כך חשוב שהם יראו טוב. ככה יחבקו אותם יותר. ירצו בקרבתם!
לפני כמה חודשים מלאו 10 שנות אומנה לשני ילדי האומנה שלנו. הם אצלנו מגיל כל כך קטן. שני אחים מתוקים עם עולם כל כך מורכב. רציתי לציין את האירוע הזה ורק חיפשתי איך. איך מסמלים דבר גדול כל כך? משמעותי כל כך. דבר ששינה את חיי ובמובנים רבים גם בנה אותם והעצים אותם. ברגע אחד של חסד נחה עלי הרוח וידעתי איך;
פשוט חייגתי אליה. חייגתי אליה מיד כי הרגשתי שזה הדבר שאני הכי רוצה בעולם. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא שמעה אותי בוכה. פשוט אמרתי לה תודה. לאמא שילדה אותם. לאמא שאני מגדל את הילדים האלו עבורה. אמרתי לה תודה על הזכות שאין מילים לתאר אותה. הזכות לגדל ילדים. לראות את פניהם בוקר וערב. לשמוח בהם ולכעוס עליהם. על הזכות ללמד אותם ללכת ולהתקלח ועל הזכות להיות מתוסכל שוב ושוב מכמה שהם לא מתקדמים בכל כך הרבה דברים פשוט כי הם לא מסוגלים. הזכות להיות. חי! לחיות את החיים בעוצמות בלתי נגמרות כמו שרק מי שמגדל ילדים מכיר. ומי שיש לו ילדים עם צרכים מיוחדים מכיר את זה אפילו טיפה יותר.
כשאתה מגדל ילדים אתה מסכים לחיות את הקושי היומיומי והבלתי מתפשר. הלא נודע גדול יותר ואיתו גם ההפתעה והסיכוי. אתה לא יודע אם הם יהיו חולים היום ואתה לא יכול לנחש אם יצאו מהם שחקני כדורגל או זמרים. אתה יכול לכוון כמה שאתה רוצה אבל את דמעות האהבה הנכזבת אתה לא תצליח לעולם למנוע מהם. אתה רץ להגן עליהם בכל הזדמנות ומתחנן שאת פגמי האופי שלך עצמך הם לא יירשו. אתה מגדל ילדים כי אתה מסכים ללכת אל הלא נודע ואופטימי מספיק כדי לחשוב שליקרים לך מכל יהיה טוב יותר בעולם הזה מאשר לך עצמך. אתה תממן להם מונית ותלך בעצמך ברגל אבל תכריח אותם להכין שעורים ולחזור בזמן כי גם כשהם רבים איתך הם כל עולמך ואפילו את זה אתה מוכן לתת להם.
הבית שלי מלא בילדים. הם שמחת חיי וכל ליבי רק תפילה עליהם כל היום. יש לי ילדה גדולה שכבר לה עצמה שני ילדים ויש לי שתי בנות קטנות שהופכות את הבית בכל יום. יש לי בן, קצין בצבא ויש לי בת בתיכון, מדריכה בבני עקיבא, מלאת חיים וחברות וגם קצת לימודים. לא הייתי מחליף את חיי בעד כל הון שבעולם. לא חסרים לנו קשיים ואתגרים אבל אלו החיים עצמם. אלו הן טביעות האצבעות שלנו בעולם הזה וכמה שאני מלא בהם ביומיום זה רק מעשיר את עולמי והזכות הגדולה ביותר שיכלה להיות לי בעולמו של אלוקים.
בשפה שלי, אם מציינים את יום זכויות הילד זה היום לחגוג את הזכות לגדל אותם. אני פחות שותף למחשבות על מה הכל "מגיע" להם כי אם אני חי את הזכות הזאת, ממילא ילדי יקבלו את כל מה שנכון וראוי להם. בנוסף, החובה שלי, כלפיהם היא גם לעמוד איתן, לשים גבולות, ולתת להם לשמוע ממני גם את המילה "לא". אצלי בבית הם ילמדו להתמודד גם עם מה שקשה בדיוק כפי שאני מלמד אותם גם ליפול ולקום. כל יום. כל היום. אני הדוגמא. ממני יראו. גם כשזה ממש מביך. הזכות של הילד לחיות את הקושי ולקבל יד לעמוד מולו. כי לא הכל מושלם ותמים.
אז לכבוד יום זכויות הילד, אני אקום גם היום להכין להם סנוויצים, אעזור להם לצחצח שיניים ולסדר את החולצה. ואמרח להם סנוויץ אחד עם שוקולד "השחר" שהם הכי אוהבים ועוד אחד עם ממרח "צ'יפוטלה" כי הוא הרבה יותר בריא. ככה זה כשאוהבים!
נתן מאיר | סאמיט - משפחות אומנה לילדים בסיכון