סמ"ר אלעזר שמאי ליבוביץ ז"ל

קורות חיים

באחד הגיבושים שחטיבת הנח"ל עורכת לחיילים שרוצים להגיע ליחטיו"ת - ציפתה לחבר'ה הפתעה: בין החיילים שהגיעו לגיבוש, נראה בחור אחד, גבוה משכמו ומעלה, עם כיפה גדולה מצמר צבעוני (שהוא סרג בעצמו...), מזוקן עם פאות ארוכות וחיוך ענקי על הפנים. זה היה אלעזר.

בגיבוש אין זמן לדיבורים, רק למעשים: אך בין המסעות והריצות, התרגילים והאלונקות אי אפשר היה שלא לשים לב לאלעזר. שלושה ימים של "קריעה". כולם גמורים, ורק אלעזר רץ ומחייך.

חבריו לגיבוש סיפרו על הרגעים בהם כולם ישבו עייפים. בלי כוח לזוז, והתווכחו מי ילך להביא מים, ואז אלעזר קם, לא מבין, ואמר: מה נסגר? צריך מים? יאללה, תביאו את המימיות! ואח"כ הלך וסחב גם את הארגז מהמטבח.

הם סיפרו על השקט בו ניגש לסחוב את האלונקה כמה פעמים באותו מסע, איך תמיד בהפסקות, אלעזר עם חיוך על הפנים, שר שירים, מעביר צחוקים עם כולם ומעודד את הצוות שלו. כזה היה אלעזר.



אלעזר נולד בקשת ברמת הגולן בח"י מנחם אב ה'תשמ"א, ובן שנתיים וחצי היה כשעברנו לגור בחברון.

מגיל צעיר פיתח אישיות עצמאית, עם דעות ורעיונות משלו. אלעזר גדל לבחור עז, עם כוח רצון חזק; וכשהחליט בחמישית ללמוד בישיבה שבמצפה יריחו - "הפך עולמות", השקיע בלימודיו והתקבל, אך לא לזמן רב: באמצע השביעית הרגיש שלא שם מקומו.

הוא חיפש את חיי המעשה, את הגשמת האידיאלים; והוא מצא אותם ב"גבעות עולם", מעל הישוב איתמר, בגבעה של משפחת רן. גבעות עולם הפכה לביתו של אלעזר, ואנשיה למשפחתו, גם לאחר גיוסו לצבא חילק את חופשותיו בין שני בתיו.

בגבעות עולם אלעזר פיתח את כושרו (הוא היה מאוד חזק) וגם את דעותיו, הוא היה מתווכח באותו להט עם טרמפיסט מזדמן ועם שכניו, מקשיב בסבלנות אך עומד בתוקף על דעותיו.

אלעזר היה קשור מאוד לארץ, לאדמה ולעם, הוא כאב מאוד את השפלת העם והארץ, את אובדן הערכים.

בצבא, אלעזר עבר את הגיבוש ליחטיו"ת של הנח"ל בהצטיינות (נאמר לו כבר אז שהוא היה בשלישיה הפותחת) אולם לא התקבל מטעמים פוליטיים, אך הוא לא ויתר. במשך הטירונות, הוא עשה מאמץ אדיר בתחומים שונים ובסוף הטירונות צנח היישר למסע כומתה שני, הפעם ביחידת "עורב" של הנח"ל.

בתפקידו האחרון בצה"ל שירת כנהג מ"פ בגדוד הסיור של הנח"ל. נסיעתו האחרונה אף היא היתה במסגרת זו, וכך - בי"ז מנחם אב ה'תשס"ב, ערב יום הולדתו ה-21, בערב שבת קודש פרשת עקב, השיגוהו כדורי המרצחים.

ואיננו כי לקח אותו אלוקים,

ואנחנו כאן כל כך מתגעגעים.