קורות חיים
בנם של הדסה ויעקב ישראל. נולד ביום י"ט בתשרי תשל"ט (19.10.1978) בירושלים. אח קטן לחמש אחיות.
איתן מנחם גדל והתחנך בירושלים, ברובע היהודי שבעיר העתיקה, בבית ששילב תורה, עבודה וגמילות חסדים. למד בבית הספר היסודי "ממ"ד הרובע". ילד מתוק ואהוב, חכם וסקרן, שבלע ספרים בכמויות. ילד עם עולם פנימי עשיר, עצמאי ובעל חשיבה מקורית, שאהב להתהלך בין סמטאות העיר העתיקה.
בתיכון למד בישיבת "נתיב מאיר" בירושלים. במקביל ללימודיו, התנדב במד"א ובמשמר האזרחי והדריך בתנועת הנוער "בני עקיבא". בשנת לימודיו האחרונה החליט לעזוב את הישיבה והצטרף לתוכנית של"פ (שמיניסטים לעיירות פיתוח) שבמסגרתה צעירים עוברים ללמוד בכיתה י"ב בערים שונות ברחבי הארץ. איתן למד בתיכון "אפלמן" בדימונה, שם התאהב במדבר והחלום להתגורר בו ביום מן הימים החל להירקם בליבו.
כשסיים את הלימודים, בחר להישאר בנוף המדברי והתחיל ללמוד בישיבת "מדברה כעדן" בדימונה. שנה לאחר מכן, נקרא להשתתף בהקמת הישיבה הגבוהה "איילת השחר" באילת, והסכים בשמחה.
הוא אהב את לימוד התורה, נהנה לסלול לעצמו דרכים חדשות, ורבניו האמינו שיתקדם בתחום זה, לאור רצינותו ושקדנותו. אך בשלב מסוים, החליט לעזוב את הישיבה לטובת שירות צבאי. הוא השתוקק לעשייה ורצה להוביל, ולכן שאף לקצונה. חבריו לישיבה היו מופתעים לחלוטין כשהודיע להם יום אחד כי עבר גיבוש לקורס חובלים וכי הוא עומד להתגייס לחיל הים.
ב-5.8.1998 התגייס לצה"ל ועבר קורס חובלים באקדמיה הימית בחיפה. בהמשך, כפי שתכנן, מילא תפקידים שונים, בהם קצין תקיפה ימית וקצין נשק בסטי"ל (ספינת טילים). בתפקידו האחרון שימש כרכז פרויקט במפקדת החיל.
בעודו בצבא, ביקש מחברת ילדות שלו להכיר לו מישהי. אותה חברה הכירה לו את יעל, הם התאהבו והפכו לזוג. "זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון", יעל מספרת. "נראית לי צעיר מדי בשבילי. באותם ימים כבר התעניינתי בלימודים לתואר שני ואתה היית רק חייל, ובכלל נראית כמו נער. כשלקחתי אותך ל'בית הבאר' בפרדסי רחובות, חשבתי לעצמי שכנראה 'אחתוך' בסוף הערב, אבל אתה גילית סקרנות ושובבות מיוחדת ולא שגרתית, בשונה מיתר הבחורים שהכרתי, כשבחרת לקפוץ מבית הבאר ולא לרדת בסולם, בדרך המקובלת".
מאז, השניים לא נפרדו. הם עשו הכול יחד, טיילו המון, בעיקר במדבר, ופשוט אהבו להיות זה עם זו, ולא היו זקוקים לשום דבר ולאף אחד אחר. הם נישאו ולאורך השנים הביאו לעולם שבעה ילדים.
ב-2004, כשהיו עדיין זוג צעיר ורק התחילו להקים את הקן המשפחתי, איתן השתחרר מהצבא בדרגת סרן, והתלבט לגבי המשך דרכו. באחת ההפלגות בהן השתתף עוד בהיותו קצין בחיל הים, הצטרף לספינה רופא ילדים במילואים, שהזכיר לו את התנדבותו במד"א והבעיר מחדש את חלומו מאותם ימים – להיות רופא.
במשך שנה למד בישיבת "בני דוד" בעלי, השלים בגרויות והתכונן למבחן הפסיכומטרי.
ב-2005, כשהוא כבר אב לשני ילדים קטנים, החל ללמוד רפואה באוניברסיטת "בן גוריון בנגב" בבאר שבע. במקביל, התנדב בתוכנית צעירים בירוחם, שם התגוררו, היה שותף במיזמים לקידום בני נוער מהפריפריה להתפתחות מקצועית והכשיר בני נוער להתנדבות במד"א. בזמן הלימודים שימש כעוזר רופא במחלקה פנימית במרכז הרפואי האוניברסיטאי "סורוקה" בבאר שבע, התנדב לערוך את עיתון "דבשת" של הפקולטה למדעי הרפואה והכתיב את הקו העיצובי של העיתון.
את התמחותו עשה בתחום רפואת הילדים ובחר לעבוד באחת המחלקות המורכבות והמאתגרות ביותר – טיפול נמרץ ילדים. ב-2013 זכה בפרס המתמחה המצטיין במרכז הרפואי "סורוקה".
ב-2017, כשהוא כבר אב לשבעה ילדים, עברה המשפחה לקונטיקט, ארה"ב. איתן עבר תת-ההתמחות באוניברסיטת "ייל", העביר הכשרות ותרגולי החייאה לצוותים רפואיים וחקר פגיעות מוח טראומטיות בילדים. כשסיים את תת-ההתמחות, התבקש על ידי הצוות המקומי להישאר, אך החליט יחד עם יעל לחזור לארץ ושב למחלקת טיפול נמרץ ילדים ב"סורוקה", הפעם כרופא בכיר.
ד"ר צחי לזר, מנהל מחלקת טיפול נמרץ ילדים ב"סורוקה" וחבר קרוב של איתן, סיפר: "הוא היה רופא טיפול נמרץ ילדים שאתה רוצה שיטפל בילדים שלך... נמרץ, חכם, רגיש, יודע מה לעשות, יודע לשאול, יודע להגיד מה הוא לא יודע, יודע איך לעשות את מה שהוא מחליט לעשות... נהדר עם הילדים, נהדר עם המשפחות, נהדר עם הצוות".
התשוקה לעשייה בערה בו ללא הפסקה. תמיד חיפש דרכים נוספות לתת מעצמו ולתרום לאחרים, ויצק משמעות לכל יום בחייו, ולכל דבר שעשה.
כשחזר לארץ מארה"ב, חזר גם לשרת במילואים בגדוד 7008 של חטיבה 551, חטיבת חי"ר (חיל רגלים) מוצנחת הקרויה "עוצבת חצי האש". הוא לא הסתפק בכך וניגש למבחנים על מנת להתקבל ליחידה 669. אחרי שעבר אותם בהצלחה, התנדב לשירות מילואים כפול, הן בחטיבה 551 והן כרופא מוטס ביחידה 669. במקביל, המשיך להתנדב במד"א, התנדב גם ביחידת החילוץ "ערד", ולא הפסיק להעביר קורסים, השתלמויות ותרגולי החייאה לצוותים רפואיים.
החזון שלו היה להקים במרכז הרפואי "סורוקה" ובאוניברסיטת "בן גוריון בנגב" מרכז ידע לאומי להחייאה ולטראומה פדיאטרית, שיהפוך למוקד מצוינות ארצי. בנוסף לפועלו הרב בקידום הרפואה בנגב, דרך קידום פרויקטים טכנולוגים בסורוקה.
לצד כל עיסוקיו, היה איש משפחה מסור ואבא אוהב וחם, שבילה עם משפחתו בכל רגע פנוי. הוא נהנה לטייל עם ילדיו ולחנך אותם, אהב לעשות סנפלינג עם יעל, להקשיב איתה לפודקאסטים וללכת להופעות חיות. היה מאוהב ביעל עד לעמקי נשמתו, ונהג להביט בה כאילו היא האדם היחיד שקיים עלי אדמות.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל כל הנמצאים באזור. בבוקר זה החלה מלחמה.
איתן, שהיה כונן ב"סורוקה", הבין מיד את חומרת המצב. הוא יצא לכיוון בית החולים עם תיק המילואים שלו ועדכן את מנהל המחלקה שעליו להיערך למצוא לו מחליף למקרה שיוקפץ. כשהגיע לבית החולים, החל לטפל בפצועים הרבים שהגיעו למקום, וזמן קצר לאחר מכן, כפי שציפה, נקרא למילואים.
הוא הגיע עם היחידה שלו לכפר עזה, עבר בית-בית על מנת לספק טיפול רפואי לפצועים ונחשף למראות קשים. בשני לפנות בוקר, נקרא יחד עם צוותו לחפש מחבלים שהסתתרו באזור תחנת הרכבת של שדרות. הצוות ערך סריקה בשדות הסמוכים לצומת שער הנגב ונתקל בחוליית מחבלים שירתה לעברם והרגה שניים מהלוחמים. איתן הסתער לעבר המחבלים ולחם בגבורה עד שנפגע מכדור שנורה לבטנו, ונהרג.
רב-סרן איתן מנחם נאמן נפל בקרב ביום כ"ד בתשרי תשפ"ד (9.10.2023). בן ארבעים וחמש בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין בבאר שבע. הותיר אחריו אישה - יעל, שבעה ילדים - יהונדב, נעמה, אבינעם, אביתר, דוד, יהודה וצור, אם – הדסה, וחמש אחיות - יעל, מוריה, מיכל, דרורית ונעה. אביו יעקב, אוהבו, נפטר טרם נפילתו.
על מצבתו של איתן חקקה המשפחה את המילים: "עוד יזכור לנו אהבת איתן ובבן הנעקד ישבית מדיננו" מתוך תפילת "הימים הנוראים" שאהב.
"איתן בחר להיות חובל כי הוא חיפש מסלול ישיר לקצונה", כתבה אשתו, יעל. "הוא האמין בערך הפיקוד של צה"ל וראה את תפקיד המפקד כדמות חינוכית, אבהית, שבה כל חייל הוא עולם ומלואו ושיש לתת למענו את המקסימום... גם כרופא, איתן ראה את המטופלים כאילו הם שלו, ועשה למענם את המקסימום. רוב רובם של המטופלים ב'סורוקה' הם מהפזורה הבדואית, וכדי לתקשר איתם איתן למד לדבר ערבית והגיע לרמת דיבור של שפת אם. הוא הגיע לרמת תקשורת כזו טובה שהמטופלים שלו לא הבינו אם הוא רופא ערבי מהצפון או בכלל רופא מלבנון, ומה זו בכלל הכיפה על הראש שלו...
זה לא נתפס, ולא מתקבל על הדעת, שאדם שכל כולו היה טוב מוחלט, נפגע מכדור שהגיע מרוע טהור, בדיוק בצומת שער הנגב, במקום שבו האמין שאפשר לחיות אחרת".
ספד בנו יהונדב: "אבא נהרג בקרב על קידוש השם במלחמה, במיוחד כזו שהתחילה בשמחת תורה. עצם מותו מראה שכל חייו, בצורה המזוקקת ביותר, היו למען מטרה חשובה - קידוש השם. אפשר להביא המון דוגמאות מהחיים, אך במקרה זה, אין מדובר בפרט מסוים בחייו אלא בכך שכל חייו הוקדשו למטרה חשובה.
אחד הדברים הזכורים לי ביותר מאבא הוא לימוד התורה המשותף שלנו. הוא למד עם כל ילד - זכיתי לסיים איתו נביאים ראשונים ביסודי וגם הלכה. היום, כשגדלתי, אני מבין שזה לא ידע פשוט שכל אחד מחזיק בו. לכל שאלה ששאלנו, הוא ידע את התשובה".
הבת נעמה ספדה: "האיבר האהוב על אבא היה הלב - הלב הוא האיבר הכי מתפקד, לא עוצר לרגע בלעדיו אי אפשר להמשיך. דרך הלב אנחנו מרגישים את הכאב אבל דרך הלב אפשר גם להתרפא... כשבאנו לבקר אותו הדבר הכי בולט תמיד היה האהבה והחום שיש כאן באוויר ולאנשים בעיניים, הערבות ההדדית, הקבלה וההכלה. ולא סתם הוא בחר במקום הזה. אתם אנשים שמרפאים גם דרך הגוף אבל גם דרך הלב כי פה הדברים הכי קשים קורים והלב נמצא במצבים הכי רגישים. אבא הלך עם זה כל יום בחייו, הוא חייך לאנשים, האיר פנים וניסה לעזור... הוא בא לבית חולים עם לב רגיש ומבין שמחפש לעשות טוב ולעזור לאחרים. ועם הלב הזה הוא יצא להילחם ובחר להקריב את החיים שלו בשביל החיים עצמם".
בנו, אבינעם, ספד לו: "אני כל כך התגאיתי בך. אני זוכר את הגאווה שהרגשתי כשבאת להעביר שיעור בבית הספר, לכיתה שלי. אני זוכר את הגאווה שהרגשתי כשפתאום בא ילד, באמצע ארוחת שבת, שפתח את הראש, ולמרות שזה לא הזמן המתאים, ניגשת אליו עם חיוך, ירדת לגובה שלו וטיפלת בו. אני זוכר את הגאווה שהרגשתי כאשר התנדבתי במד"א ואמרתי לראש הצוות שלי שאני הולך לחמש דקות לבקר את אבא שלי, כי אני רוצה ללכת להגיד לו שלום. אני זוכר את הגאווה שהייתה לי כשהלכתי איתך במסדרונות בית החולים, וכל רופא או אחות שעברו לידנו אמרו: 'וואו, איך שאתם דומים'... אתה אמנם הלכת, אבל אני תמיד ארגיש גאווה על זה שהיית אבא שלי. האבא הכי טוב בעולם".
"עוז וענווה, אלו שתי התכונות שלפי דעתי הכי אפיינו את אבא", ספד לו בנו אביתר. "העוז שאם צריך לעשות משהו, אבא תמיד היה הראשון לעשות אותו, בין אם זה היה במילואים ובין אם זה היה בבית החולים במשמרת שגרתית. אבל מה שבאמת היה מיוחד באבא, זה היה איך כל דבר שעשה היה בענווה ותמיד השתדל לא להעליב אף אחד ולא לשים את עצמו מעל אף אדם, לא משנה מה היה תפקידו ודרגתו. והשילוב הזה בין שתי התכונות האלה הוא מה שהפך את אבא לדמות כל כך מיוחדת וחזקה, שאולי אנחנו נזכה ולו במעט לקבל מאבא את שתי התכונות האלה".
"כאשר היינו יוצאים לטיולים", ספד בנו דוד, "אבא היה מספר לנו על השד אליפוקו. השד אליפוקו ישן במערות ותמיד היה מפחד מכולם, אפילו מהזנב של עצמו. אבא רצה בעצם להגיד לנו שאנחנו מפחדים מהטיול או מהקושי או מכל דבר אחר בחיים, סתם, בלי סיבה... אבא תמיד חינך אותי, גם בטיולים וגם בבית וגם בתפילה. הוא חינך אותי בדרך מצחיקה, הוא חינך אותי בדרך שמקרבת אותנו אליו, הוא חינך אותי בדרך שכיף לנו איתו יחד. אולי המסר העיקרי של אבא זה פשוט לא לפחד. אם לא נפחד נוכל להמשיך, למרות שזה לא תמיד קל".
הבן יהודה כתב: "תמיד רצית לעזור לאנשים אחרים. תמיד דאגת לאחרים לפני שדאגת לעצמך. גם אם היית בעבודה, הרגשתי שאתה איתי".
במלאת שנה לנפילת איתן כתב מפקד הגדוד שלו, סגן-אלוף אוריה: "אני זוכר את החיבוק שלנו במחנה ביל"ו לפני היציאה לקרב, 'נוהג' מאותה תקופה בה היית רופא הפלוגה ואני מ"פ הפלס"ר. זכורים לי הרבה רגעים בהם סייעת לי כרופא ילדים בייעוץ והמלצות לטיפול בילדיי, הן במילואים והן בשגרה.
היכרותנו הארוכה מהמילואים כללה תוכניות רבות להתפתחותך כרופא מוטס ביחידה 669. סיימת את הקורס והיית מוכן למעבר ליחידה, אך המלחמה הקדימה אותך. במותך הצלת חיים ועמדת במשימתך האחרונה לאתר ולהשמיד אויב, אך המחיר כבד וכואב מאוד.
גם לאחר שנה מפרוץ המלחמה ומיום נפילתך, כמפקד הגדוד שלך אני חושב עליך הרבה. אני חש תחושת גאווה על לחימתך בקרב, לצד קושי וצער על כך שלא הצלחתי לעמוד במשימה שהגדרתי לעצמי - להשיב אותך למשפחתך בריא ושלם. לעד אשא את מורשתך וזיכרונך חקוק בליבי".
יחידת החילוץ "ערד" ערכה אירוע לזכר איתן והחליטה לקרוא לצוות האיתור של היחידה על שמו - צוות איתן.
אמבולנס שנתרם למד"א נושא את שמו של איתן.
ההסתדרות הרפואית הפיקה סרט לזכרו. הסרט ניתן לצפייה ביוטיוב תחת השם: "לזכרו של ד"ר איתן מנחם נאמן". ישיבת "בני דוד" בעלי, שבה למד, הפיקה סרט נוסף לזכרו, גם הוא ניתן לצפייה ביוטיוב תחת השם: "איתן מנחם נאמן הי"ד".
מותג היינות Wine & Friends הוציא מהדורה מיוחדת של יין אדום לזכרו.
עמוד לזכרו נפתח בפייסבוק, תחת השם איתן נאמן. בעמוד תמונות, סרטונים, הספדים וסיפורים מתחנות חייו השונות.