סגן איתי איל ז"ל

ילד מקסים שלי,
עברו שבעה שבועות מאז ראיתי אותך לאחרונה. היום יום שישי. הלכתי לבית-הקברות לשים פרחים על השיש. שמים לכל החיילים פרחים ביום שישי. לכן גם אני שם. תמיד הקפדנו שלא תהיה אחר מכולם, ואולי משום כך היית כל-כך צנוע, כמו אחיך. בקושי ביקשתם משהו, ואם כן, רק מה שבאמת נחוץ. לא היית צריך להפרד מאתנו כדי שנדע שהיינו משפחה קטנה מלוכדת ומיוחדת ביחסים שבינינו (זה אולי לא צנוע אבל גם מקורבינו דברו על כך). אסף כל-כך עצוב בלעדיך וכל-כך אוהב ומתגעגע, שלפעמים אני חושבת שאילו זה היה להפך אתה לא היית עומד בזה. מה זה נקרא, לעמוד בזה?! אני עומדת בזה?! אני בכלל רוצה להיות חזקה. איתי, אני שבורה וחולה. כל דבר שאני עושה מעבר לנחוץ, ואפילו לישון - נראה לי כאילו אני עוזבת אותך. ואני נחרדת. אני נאחזת בכוח להיות אתך כל הזמן במחשבות, בזכרונות. לכן אוכל, שינה, אהבה, שחוק, מוזיקה, הכל נראה לי כאילו בגידה בך.
כל הזמן אני עוסקת ברגעים האחרונים שלך. זה סיוט. נורא בשבילי שאתה, שכל-כך אהבת יופי ואסתטיקה, נהרגת כל-כך מפורק (כפי שנאמר בדו"ח החקירה - "נראו חלקי גופות..." משפט שמהדהד במוחי. יחד עם "מצטער להגיד לך הבן שלך נהרג"). אילו יכולתי לראותך פעם אחרונה שלם, ואפילו מת!
ילד שלי, אני חייבת להמשיך כי אין לי ברירה, אף אחד לא שואל אותי אם אני רוצה לחיות או למות. אסף פה וגם אבא, ואחטא לאמת אם אומר שזה מחזיק אותי בחיים (אף שאחת האמרות הנדושות היא - תחיי בשביל אחרים), אני בין כה וכה בחיים, אין ברירה.
חברה שאלה אותי: איך זה שאת לא מתאבדת? יתכן שזה מזעזע, אבל אני "שמחתי" עם השאלה הזאת. זה נתן לי אפשרות לבחון את התשובה. ועניתי לה:
א. אני לא די אלימה ובהתאבדות יש אלימות עצמית.
ועניתי לה: ב. מאחר שאם קורה דבר כזה החיים באמת לא שווים שום דבר, ולא צריכות להיות שום ציפיות מהם, לכן גם אין ממה להתאכזב.
ג. וזו בעצם הסיבה העיקרית:
אני חשה שהתפקיד שיש לי היום בחיים הוא להיות אתך ולכאוב עד יום אחרון את הפרידה האכזרית הזאת. אתה תמות בפעם השניה כשגם אנחנו נמות. אני מרגישה כמו מצבה שלך, נושאת אותך בליבי ותחת עורי. אתה יודע יש לי צמיד על היד שבו חרוט שמך: איתי (לא חשוב לי להבין למה, זה פשוט מה שרציתי).
איתקי, אני ממשיכה לבכות כל היום. לא ידעתי שיש לי כל-כך הרבה דמעות. מדי פעם אני מנשקת את התמונות שלך ישר על הפה המקסים שלך מסתכלת לך בעיניים הצוחקות ומדמיינת לי את החיבוקים המפורסמים שלך. באיזו אופטימיות הלכת לערימת הפצצות. אני בטוחה שחייכת, כשאמרת לנהג הנגמ"ש את המשפט האחרון: "תפתח דלת חי"ר, אנחנו כבר באים..." כמה אהבת את העולם והעולם אהב אותך.
בחור צנוע כמוך, מי היה מתאר ערב זכרון כזה בבית-העם? חומר שנערם לספר? כל האנשים שמבקשים את תמונותיך (ממש תעשיית תמונות)! נמה אבנים אני מוצאת כל פעם בבית-הקברות, סימן למבקרים! כל זה מגביר את הצער. כל-כך הרבה אנשים אהבו אותך חוץ מאיתנו.
כמו שכתב עליך ד"ר גלס, "ארץ ישראל יפה..."
(התמונות שלך תלויות אצלו בקליניקה) וזה נכון, הכל היה בך יפה וטהור. אז למה, ילד שלי?! למה אתה?! איך אפשר לשאת אבדן כזה?!