כנרת מנדל ז"ל

כנרת מנדל
הדלקת נר בת 23 במותה
בת רבקה ואיתמר
נולדה בי"ב בשבט תשמ"ב, 4/2/1982
התגוררה בכרמל
נהרגה בפעולת איבה
בי"ג בתשרי תשס"ו, 16/10/2005
מקום אירוע: צומת גוש עציון
באזור ירושלים והסביבה
מקום קבורה: ירושלים - הר המנוחות
הותירה: הורים, שני אחים ושתי אחיות

קורות חיים

כנרת הייתה הילדה הראשונה שנולדה ביישוב כרמל אשר בהר חברון. היא נולדה בי"ב בשבט תשמ"ב (04.02.1982), בת ראשונה מחמשת ילדיהם של רבקה (לבית רוזנפלד) ואיתמר מנדל.

כנרת הייתה שקט האצילים. השקט המגיע בחסד וברוך, לא ברעש ולא ברוח, תמיד בקול דממה דקה. גם כשפרקה הרים ושברה סלעים, תמיד בשקט בחן בחיוך.

אולי זה השקט של ספר המדבר, כאן גדלה, על האדמה הרחבה. בימים קדומים באו לכאן אנשים לחפש את השקט על גבעות הגיר הלבנות, את הדממה המתנפצת על מצוקי החוור החדים בואכה מדבר יהודה וים המלח. ארץ קשה שם. ארץ קשה שאינה נותנת דבר בחינם. כל עץ שתראה שם, נטע אותו אדם. גיזם זיבל הוליך מים קילומטרים ארוכים, ואחר, עוד שנים ארוכות שמר והגן עליו מכל משחית.

בתקופת התנ"ך, כלב בן יפונה שרד את תלאות המדבר ובנה את "גולות הנגב" לאסוף בהן מים לדורות ילדיו. חיילותיו של דוד מצאו כאן חיים שנים רבות, כאן כונן את דרך המלוכה.

היום תראה שם הרבה עצים. יהודים של פלדה הלכו בעקבות אבותיהם, כבשו את המדבר. אנשים של חוסן, אנשים של האדמה הפכו מדבר לארץ נושבת, בנו בית נטעו עץ ביישוב כרמל. הם נטעו חורשות לצל, בנו רפת ממוחשבת, יקב מניב. ויותר מכול, מחייה את המדבר צחוק הילדים. מתגלגל הוא בהמוניו על מרחבים לבנים, משקה באדוות של תקווה, בהבטחה לעתיד בו יכסו ברוש ותדהר את אדמת הגיר והחוור היבשה.

כנרת גדלה עם המדבר, עם האדמה ועם אהבתה לחי ולצומח. החקלאות הייתה חלק מבית גידולה, ינקה זאת מהבית. מרכיבה עם אבא על הטרקטור, מהליכה לאורך התלם בשדה, מגן החיות שתמיד היה בחצר – כלבים, תרנגולות, ושעות ארוכות של רכיבה על סוסים.

למדה בבית הספר היסודי בסוסיא, ואחר למדה באולפנה בקריית ארבע. תלמידה של אמת נחרצת שידעה לרדת לעומקם של דברים. "בשיחות אל תוך הלילה שניהלנו", מספרת מיטל י. "השמיעה את דעתה הברורה המנוטרלת משקר, תמיד חתרה אל ההבנה העמוקה של הדברים וחשפה אמיתותם. וכל זאת, בנחת ובמחשבה ובפנים קורנות. עיניה ברקו בנושאים שאינה מסכימה, ונצצו משמחה כשדיברה על דברים שאהבה והסכימה עמם."

אהבתה לטבע, לאדמה ולארץ ישראל הייתה חסרת גבולות. היה לה חשוב להכיר כל צמח, כל פרח, כל יצור ובעל חיים בשמו ובתכונותיו. במסיבת בת המצווה שלה הדריכה את כל המשפחה הענפה בסיור מרתק בין סלעי המדבר. וכך בחרה לשרת שנתיים כמדריכת טיולים בשירות לאומי במדרשת "מוריה" בבאר שבע. לאחר מכן למדה ביולוגיה במכללה לבנות בירושלים, כדי למצוא עצמה יום אחד בחקלאות או באחד מנושאי הטבע.

הזוכים לפסוע אתה בטיולים, הם זוכרים בגעגוע. כנרת עומדת בין סלעים, מתבוננת. מרימה חרק, העיניים החוקרות, ההתפעלות, היכולת להסביר את הפלא.

"ההתפעלות מפלא בריאה קטן, המסתתר תחת אבן ויש לחפשו ולגלותו. עינייך בורקות למראה יצור זעיר, וחיוכך הגדול מופיע …

פוסעת בשבילייך כנרת, בשבילים כה יפים, מלאים יופי בראשיתי של הרים ירוקים, עצי חורש, עלי שלכת." [מזל ב.]

חברים רבים זכו לפסוע עם כנרת במשעולי סיורים וגם בדרכי החיים. במשפחה הייתה האוזן הקשבת, הבת הדואגת והאחות התומכת. בין החבר'ה - עוגן השקט. הייתה בה חברות אמיתית של עזרה, נכונה תמיד להושיט יד, בשיא הפשטות והטבעיות. ארוחות שבת משותפות, לרדת בלילות אל ים המלח ולטבול עם החבר'ה לאור הירח המלא. לשבת על שפת הים, לשיר את הישן הטוב על כוסות שוקו חם. ויחד עם זה קבעה כנרת לעצמה עתים לתורה ושיעורים קבועים אותם הייתה פוקדת כל שבוע.

"הייתה לובשת את הבגדים הכי יפים, אבל הכי פשוטים", מספרת טלי פ. "השלווה הפנימית שלה כל כך הקרינה החוצה, שפע ממש. תמיד עונדת איזה תכשיט ואוספת את השיער בתסרוקת 'בת מלך'. ואז – החיוך היה משלים את המראה המלאכי. לי היא הייתה נראית מלאכית תמיד, גם כשלבשה את בגדי העבודה הבלויים או את שרוואל הפיג'מה המקושקש כל כך שעשה לי סחרחורת."

"אהבתי מאוד לשוחח איתה", כותבת אביה, "זה היה פשוט תענוג. כששאלתי פירוש של מילה או משהו שקשור בארץ ישראל, תמיד קיבלתי תשובה רחבה ומעניינת, או איזה סיפור היסטורי. היא הייתה מעולה בלספר את סיפורי ארץ ישראל, על תושביה, צמחיה, בעלי חיים, מקומות יפים או חשובים מבחינה היסטורית. למדתי ממנה המון. הדרך שבה ראתה את הדברים, אהבת הארץ, אהבת העם, היחס למשפחה. היא הייתה אחד האנשים שעזרו לי מאוד להתחבר לעם היהודי, לתורת ישראל ולארצנו הנפלאה."

לפני פינוי גוש קטיף מצאה כנרת את מקומה בתוך יישובי הגוש, תומכת ומלווה את המתיישבים, וכך גם לאחר הפינוי. "נפגשנו בים המלח, בבית מלון אליו הגיעו חלק מהמפונים", מספרת אפרת ס. "זה לא היה מאורגן ולא כל כך הצליח, אבל כנרת מצאה מיד מה לעשות. הלכה וסידרה את המועדון שפתחו שם לילדים. היה שם בלגאן ולכלוך נוראי ואני אמרתי לה שמחר כבר יגיעו עובדים של המלון ויסדרו, אך כנרת התעקשה לסדר בעצמה. תוך כדי שסידרנו סיפרה לי חוויות מהשהייה שלה בגוש קטיף ומהימים של הפינוי. אני הייתי שבורה ומיואשת אך כנרת – שהיה לה קשה מאוד – אמרה לי כמה יצאה מחוזקת משם. אמרה שצריך לחשוב הלאה, להסיק מסקנות ולא להתייאש, רק לבדוק מה ואיפה אפשר לתקן, לאן ואיך ממשיכים. לא הספקתי לומר לה אבל רק בזכות הראייה שלה הצלחתי גם אני להסתכל על הכול קצת אחרת. מאיפה היו לה הכוחות האלו ואיך הייתה מסוגלת לדבר כך. תמיד הייתה כזו, רואה בכל דבר רק את הטוב, אופטימית ושמחה גם כשקשה."

הפשטות שבה, האהבה לכל אדם. אין לה שונאים, קבעו החבר'ה. אחת משלנו הילכה כך על פני האדמה, אחת עם גומות חן וחיוך ענק שאיש לא עמד בפניו.

לאחר השירות הלאומי למדה כנרת ביולוגיה במכללת ירושלים לבנות. הרצון ללמוד את הטבע השקיע את כולה בלימודים, בסיורים הרבים במסגרתם, במקצוע שאהבה. כדרכה תמיד ביסודיות, ברצון לרדת לשורש הדברים. "עכשיו אני יודעת", כתבה כנרת, "שגם מה שנתפס כאמת, לא ניתן להוכחה מהמציאות תמיד, ויישאר בגדר של תיאוריה. אך תיאוריה זו מספקת את אנשי המדע כרגע ומאפשרת להם להסביר את מרב התופעות בצורה הגיונית. כרגע זה מספק אותם, אך תמיד יתקדם המדע הלאה לתשובה המספקת יותר."

בסיום לימודיה החלה ללמד בבית הספר היסודי באלון שבות. ראתה בכך שליחות. "מאז שהתחלתי ללמוד במכללה", כתבה, "אנשים [מבוגרים וילדים] רבים מגיבים מיידית בהרמת גבה כשהם שומעים מה אני הולכת לעשות 'כשאהיה גדולה'. 'מה? מורה לטבע? למה את עושה לעצמך את זה? מסכנה ...'

אני מקווה שבעזרת ה' יהיו בי הכוחות הנדרשים להצליח קצת לשנות את תדמית המדע והמדען לפחות בסביבה מצומצמת, ואפילו ליהנות מכך."

בי"ג בתשרי תשס"ו (16.10.2005), ערב סוכות, הייתה כנרת בדרכה הביתה אחרי יום לימודים בבית הספר. בטרמפיאדה בצומת גוש עציון היא פגשה את בת דודה מתת רוזנפלד. מחבלים שחלפו בצומת ברכב ירו והרגו שלושה: את כנרת, את מתת ואת הנער עוז בן מאיר.

כנרת הובאה למנוחות בהר המנוחות בירושלים. הותירה הורים, שני אחים ושתי אחיות.

"כנרת נהרגה לאחר 23 שנות חיים מלאים", כותבת טלי פ. "אם אורך חייו של אדם נמדד על פי מיצוי הזמן ולא על פי כמות הזמן שעובר, ודאי אפשר לומר עליה שזכתה לאריכות ימים – כל ימיה היו ארוכים ומנוצלים כל כך."

"כנרת שלי", כותבים בני המשפחה, "היית או חלמתי חלום? ארץ נושבת בנו שם אנשי אדמה על ספר המדבר. שם, על ספר המדבר, חייתה אתנו כנרת. היא הייתה, לא חלמנו. לעד תהיה אתנו, לפסוע איתה."