מתת חוה רוזנפלד-אדלר ז"ל

מתת חוה רוזנפלד-אדלר
הדלקת נר בת 21 במותה
בת רבקה ונפתלי
נולדה בה' בניסן תשמ"ד, 7/4/1984
התגוררה בכרמל
נהרגה בפעולת איבה
בי"ג בתשרי תשס"ו, 16/10/2005
מקום אירוע: צומת גוש עציון
באזור ירושלים והסביבה
מקום קבורה: ירושלים - הר המנוחות
הותירה: בעל, הורים, אח ושלוש אחיות

קורות חיים

מתת נולדה באביב, ה' ניסן תשמ"ד (07.04.1984) לרבקה ונפתלי רוזנפלד, בת שנייה מתוך חמישה ילדים.

מתת גדלה על ההר.

שם על ההר ביהודה, אם תשב על סלע, בין זית לאקליפטוס ירוק עלים, תוכל לראות המון מולדת. מרחוק תראה ארבעה מיליון יהודים. תראה מגדלי עסקים בתל אביב, תחנות כוח לחשמל באשדוד ובחדרה, ופרדסים בלב השרון. מקרוב תראה את נחל מודיעין והדרך העתיקה מהשפלה מדרך הים – "ויה מאריס", אל ירושלים. תראה את המדרונות בהם גדלו החשמונאים ומהם זינקו אל גייסות היוונים – קומץ אמיצים שבנו מולדת ליהודים לפני אלפיים שנה.

והים, הרבה ים מנצנץ תמיד בקצה האופק. בין הערביים, מושך אור כחול אל רקיע שותק שהולך ומאדים. אל השקיעות שמתת אהבה, בין זית לאקליפטוס, יום יום עם ילדותה ונעוריה. "תראו את השקיעה, כל יום זה אחרת" קולה הרך מהדהד.

שם, על טרשי ההר השוממים, בנו את היישוב בית חורון, שתלו זית ואקליפטוס. יישוב מעורב – דתיים, חילוניים, עדות מכל גוון וזרם, "מעורב ישראלי" קראה להם מתת. הנוף הזה, הישראלי הזה, איך הותך אל נפש, אל שחורת שיער יפת העין שגדלה על ההר ביהודה. איך נוצקה שם נשמה – לפלדה, לסופות, לגובה נפש עד שמים.

את לימודיה היסודיים השלימה מתת בבית הספר בבית חורון בו לומדים יחד ילדים דתיים וחילוניים. בכיתה ז' עברה ללמוד בתיכון מדרשת "אור תורה" ברמות, ירושלים, וסיימה לימודיה לבגרות.

קח נערה שיודעת לריב מדי פעם, לא להכין שיעורי בית מדי פעם, להוציא 100 בבחינות אך גם להוציא 40 מדי פעם. מוזיקת רוק ביום של קצב ושיר עברי נושן ביום שקט ושיר חסידי הולך תמיד, ובגדים – "מרחיבים דעתו של אדם, לא?" הוסף להט נעורים של ויכוחים אודות שירה, יהדות, חסידות, פמיניזם, סוציאליזם וקפיטליזם. הוסף מעט משמרות במד"א, התנדבות במשך חודשים בבית משפחה חולת סרטן, וקומונרית בסניף בני עקיבא בעת הצורך – תקבל "בסך הכול מלאך סטנדרטי בסך הכול אדם סטנדרטי" [א. שמר / מתת שיר שהיה].

נעורים שפרחו בטבעיות בין משובות הגיל לחיפוש בוגר אחר דרך חיים ואמונה. ומעל לכול – ההדרכה, זאת הייתה נשמת אפה. מגיל צעיר עסקה בהדרכת נוער במגוון מסגרות, ובסניף הדריכה שני שבטים ברצף – פעילות אותה המשיכה גם במהלך שירותה הצבאי הארוך. חניכיה ופיקודיה, הדתיים והחילוניים, חיכו לשיחות שהעבירה בשבת אחר הצהרים במהלך שירותה הצבאי ובכל חופשה. בת 16 כתבה ביומנה: "…כל פעם שאני מקשיבה להרצאה אני חושבת איך להעביר זאת לחניכים שלי טוב יותר".

לאחר התיכון למדה תורה במדרשה לבנות ב"מגדל עז" שבגוש עציון, ואחר התגייסה לצה"ל.

"היא הלכה לצבא בהרגשה של שליחות. היא הייתה אומרת לי אנחנו מגיעים עם הערכים שלנו עם הבית שלנו לצבא. שם הכול מתמזג לעם אחד, ומאוד חשוב להביע את עצמך דווקא במקומות כאלה עם אנשים שונים, שיראו, שילמדו" [אביטל ש.].

שירתה כתצפיתנית במודיעין שדה, וסיימה קורס קצינים בבה"ד 1 כמצטיינת מופת גדודי. הצטיינה בתחום המקצועי ובלטה מאוד ביכולת לסחוף אחריה חברתית ופיקודית. "את מתת הכרתי בתחילת קורס הקצינים", כותב אלעד. "שמעתי את שמה כאשר פסעתי במסדרון ומיד הבטתי. מעולם לא שמעתי את השם מתת. שאלתי אותה במבט תמוה לפשר שמה, והיא ענתה בחיוך… 'מתנה… מתנת האל'".

"מימי לא התעמקתי בחייהם של אחיי, בעלי השקפת חיים שלא כשלי. עד שהכרתי את מתת. הם הצטיירו בעיניי כשונים, באיוולת מתמשכת טיפחתי תפיסת עולם המבוססת על בורות ועל תוצריה המפוקפקים של העדשה.

את שיחותיי עם מתת לא אשכח לעולם. היא הסבירה בקול שופע אסרטיביות, בסבלנות שאיני מסוגל להבין, על אורחות חייה, מניין הופיעו ומה פשרם. היא הסבירה לי מה ההבדל בין חובשי הכיפה והמגבעת. ומהן השקפותיה האידיאולוגיות. חרף הוויכוחים הלוהטים בין שתי תפיסות העולם לא יכולתי שלא להתפעל מהאומץ, מהחלוציות, מהנחישות ומההקרבה.

בערב חג החנוכה, עת סיירנו בירושלים, שוחחנו אודות החג ומנהגיו, סיפרתי למתת שחלפו שנים רבות מאז הדלקתי נרות חנוכה, היא רק חייכה, חיוך כן וצנוע. לא חלפו מספר שעות, ומצאתי את עצמי מדליק את נרות החג מול פלוגה שלמה בקורס קצינים, כאשר מתת מנצחת על החגיגה.

בכל פעם שראיתי אותה בקורס הקצינים ולאחריו כיניתי אותה 'מתת הצדיקה', נוכח סגולותיה יוצאות הדופן בנוף. יש בה משהו ארץ ישראלי של פעם, ניחוח קדום, פשוט מחד, ואצילי מאידך" [אלעד ל.].

לחיילת מפיקודיה כתבה מתת: "… בט"ו בשבט הקראתי לכן מדבריו של הרב קוק שאמר ש: 'ארץ ישראל היא איננה קניין חיצוני לאומה'… – כלומר, ארץ ישראל זה לא איזה מצרך מהמכולת שקונים ובאותה מידה יכולנו 'לקנות' את אוגנדה… אני, חיילת יהודייה – סבא שלי היה באושוויץ ואיבד אישה וילד, כל המשפחה המורחבת שלו נספתה. היטלר חשב שהוא יצליח להרוס את עם ישראל עד היסוד ולא הצליח. אני יושבת עם נשק ויכולה להגן על עצמי. אני נמצאת בתהליך הזה שנקרא תקומת מדינת ישראל. לא קל, אני מוותרת על הרבה דברים עכשיו, אבל אני מבינה שאני חלק מעם ישראל, חוליה בשרשרת... כך גם עם ישראל, כל אחד יש לו אחריות…"

על פי בקשתה נשלחה מתת להגנה על היישוב נצרים בגוש קטיף, וחלק ניכר משירותה עשתה שם. כחיילת, כמפקדת עמדה, וכקצינת תצפיתניות, הייתה חלק מהמערך שפיקד יום יום על פעילות הביטחון השוטף תחת אש והפגזות. תושבי נצרים, אזרחים אנשי פלדה, שעמדו בגבורה מול אויב במלחמה עיקשת על ביתם, ראו במתת אחות לוחמת ומגינת היישוב ואימצו אותה כבתם.

בנצרים פגשה את ישראל אדלר, קצין בשריון, במהלך תדריך לפני יציאה לפעילות קרב. עם שחרורה מצה"ל נישאה לבחיר לבה, ואת שבע הברכות חגגו בנצרים. בני הזוג קבעו את מקום מושבם ביישוב כרמל בהר חברון.

את התקופה שלאחר החתונה הקדישה מתת לשיקום ולקליטת מפוני נצרים וגוש קטיף.

"... בלטה מאוד בחורה עם כיסוי ראש, ששוחחה עם החיילים ובעיקר עם הקצינים בנועם ובתבונה וזכתה לקשב רב. היה בה שפע של חן, פנימי וחיצוני, שכל טוב, וביטחון עצמי. היא לא התנשאה, ולא התנצלה. בחורה צעירה מדברת עם אלופי משנה בגובה העיניים. היא אמרה דברים נוקבים ... כל דבריה נאמרו ללא שמץ של 'התלהמות'. אדרבה, היא שידרה אצילות וכבוד. היו שם גם כמה וכמה אלופי משנה, וניכר היה שדבריה שיוצאים מן הלב, מוצאים נתיבות לתודעתם..." [מוטי רבהון / מלאכים כבני אדם].

מתת החלה לעבוד במדרשה במעלה חבר והעבירה תכנים תורניים לילדים בבתי ספר, ובמקביל העבירה ביישוב כרמל תלמוד תורה לבנות. בהפעילה את כישוריה היצירתיים ידעה לשלב את הנחלת התכנים התורניים בגישות הדרכה חדשניות. מתת נרשמה ללימודי משפטים ושאפה להיות שופטת "לעזור להביא צדק בישראל".

אך הזדון לא חיכה.

בסתיו תשס"ו, בי"ג בתשרי (16.10.2005) אחר הצהריים, בדרכה חזרה מירושלים לכרמל, פגשה מתת את בת דודתה כנרת מנדל בטרמפיאדה בצומת גוש עציון. מחבלים שהגיעו לצומת במכונית רצחו ביריות את מתת, את כנרת ואת הנער עוז בן מאיר.

מתת הובאה למנוחות בהר המנוחות בירושלים. הותירה הורים, בעל, אח ושלוש אחיות.

"מתת נולדה באביב, גדלה על ההר ונרצחה בסתיו", כותבים הוריה, "ב-21 שנותיה שביניהם הספיקה את שאחרים עושים במנת חיים כפולה מזאת. הנהיגה אחריה חברים ואוהבים, חניכים ופיקודים, בדרך של אמונה ואהבת אדם. הם הלכו אחריה ולעולם ימשיכו כך.

את המצפור על ההר קראו על שמה. שם על ההר, בין זית לאקליפטוס ירוק עלים, אם תשב על סלע, תוכל לראות נופי מולדת.

כאן החל שביל חייה שהחלה חוצבת שחורת השיער ויפת העין שגדלה על ההר ביהודה. יד זדון לא תגדע את השביל. נמחה דמעה אחת, כאב אחד ומחנק אחד מדי יום, אך נלך הלאה. רבים רבים נלך הלאה בשביל שהחל כאן, בדרך המכבים העולה לירושלים.

ארץ אל תכסי דמה".